יש לי חנות של עצב, היא רק שלי. אני המוכרת שם, אני היצרנית,
אני הסיבה.
יש את העצב הזה שמגיע בפתאומיות, כשמשהו ממש רע קורה, ואז לא
יודעים איך להסתדר איתו, ורק ממשיכים הלאה, קצת קפואים ולא
באמת מבינים מה קרה, ורק אחרי שבוע באמת מבינים, ואז מתקפלים
בפינה כדי לבכות קצת ולהוציא את הכל.
יש את העצב שאין לו באמת סיבה, הוא מגיע לביקורי פתע, כדי
לשתות כוס תה עם השקית של הדמעות והולך אחרי כמה ימים.
יש את העצב הזה בגלל משהו שלא הצליח, אבל לא משהו חשוב באמת,
זה אפילו לא נחשב עצב, זה סתם באסה כזאתי שאפשר להחזיר לחנות
אחרי יומיים כי זה כבר עבר.
יש את העצב של גיל ההתבגרות, הוא לא עושה כלום למען האמת, רק
קונים אותו ויש מנסים להתגבר עליו, זה הכל.
יש את העצב שחית מחמד מתה, הורים קונים אותו לילדים שלהם, זה
גורם להם להיות עצובים לשבוע ואז לרצות אחת אחרת.
יש את הפרידה, שזה דבר נורא מבוקש זה גורם לאנשים לראות המון
טלוויזיה ולאכול שוקולד, אבל הוא נגמר די מהר.
יש את האלה שחולים ויש להם דיכאון קליני, אבל את זה מוכרים רק
עם מרשם.
יש את הדיכאון שאי אפשר להתגבר עליו, בד"כ זה מגיע יחד עם חלקה
קטנה מחוץ לבית הקברות.
יש את זה שהוא דיכאון מתמשך כזה, שלא באמת מפריע לחיות, אבל
הוא יושב בקצה של הראש ומזכיר לכם שהוא שם, תמיד.
ויש את הכי כואב, ההוא שיש אחרי שעושים משהו לא בכוונה,
ופוגעים באדם היקר לכם מכל, בצורה שאי אפשר לשנות.