דמעה קטנה נפלה על הסכין וגרמה להשתקפות שלי להראות מצחיק, אבל
באותו רגע לא יכולתי לצחוק.
שפתי התעקלו מעלה בניסיון אחרון לפלוט גיחוך על האירוניה
שבמצב, אבל כל מה שיצא זה חרחור וזעקה חנוקה.
עוד דמעה נחתה על הרצפה, הפעם בצבע אדום כהה. הייתי מהופנטת,
הטיפות הקטנות על הרצפה נדמו לאגם אדום ועיניים הרטובות מדמעות
שלי רק גרמו להכל להראות מטורף יותר, בראשי עוד הדהדו המילים
שלה, המבט המושפל והסליחה שנאמרה כל כך הרבה פעמים עד שאיבדה
כל משמעות.
הלטיפות של אתמול יחד עם השריטות של היום.
ליבי שותת דם ואני מוציאה אותו החוצה, מזרימה את הכאב הרחק
ממני, שיצא, שיברח, שילך אליה ויראה לה, שיצעק לה "ראי מה
עוללת!" ושהיא, כמו תמיד, תלטף ותעשה שהכל יעלם.
אני שונאת אותך, חשבתי בראש. "אני אוהבת אותך" אמרתי לפני
שצנחתי על הכר.