הרגשתי שעומדת להתרחש רעידת אדמה הרבה לפני שהיא בעצם התרחשה.
אין לי חוש שישי או משהו כזה. פשוט ידעתי שמשהו גדול עומד
לקרות.
לא ניחשתי שזו תהיה רעידת אדמה בסדר גודל כזה.
אני ועוד כמה ישבנו לראות סרט, אפילו סרט טוב שמאוד רציתי
לראות, כשזה קרה.
אז חשתי בזה מתקרב. כמובן שלא ידעתי מה זה, אבל התחושה הייתה
מוזרה. מוזרה מאוד, אפילו.
לכן חזרתי הביתה. חשבתי שאולי אם אני אלך לישון, אז זה יירגע
קצת.
זה לא מה שקרה. לא הצלחתי להירדם והתחושה הרעה שמשהו מתקרב רק
הלכה וגברה.
ואז זה קרה. האדמה רעדה ופשוט, נפלה תחת רגליי.
זו הייתה רעידת אדמה חזקה מאוד. גבוהה בסולם ריכטר. זה היה
הזעזוע הכי גרוע שחוויתי בחיי.
שמחתי שזה נגמר. טוב, לא בידיוק שמחתי. אבל האפטר שוק היה הרבה
יותר גרוע.
מאותו יום אני קמה בבוקר לאותה זוועה מתמשכת והיא לא נגמרת.
כי גיליתי שעכשיו אני נותרתי לבדי בעולם עם הזכרונות של היום
הכי נורא בחיי.

אי שם, מתישהו בשנת 2000