השמש בשמיים ושוב אני מצאתי את עצמי באמצע המסדרון רצה כמו
משוגעת, מבצעת היפוכים באוויר ואלוהים יודע מה עוד. איך הגעתי
למסדרון? לא זכרתי כלל.
הרגשתי כאילו הייתי שם לפני כמה דקות, אבל משהו השתבש...
מחשבות רבות חלפו במוחי בעודי רצה. לאן? אני עצמי לא ידעתי.
ניסיתי לעצור, אך הרגשתי כאילו רגליי לא היו שלי, כאילו מישהו
מפעיל אותן במקומי, כאילו שאני נשלטת על ידי מישהו, כאילו שאני
לא אמיתית.
עברתי את המסדרון בריצה מהירה, אחריו הגיע מין חדר שזכרתיו
מפעמים קודמות בהן ביקרתי בו. באותו החדר חשתי רצון עז פשוט
להירגע, ללכת לאט - וכך קרה. רגליי שלא רצו לעצור מלרוץ קודם,
פשוט החליטו על דעת עצמם להפסיק לרוץ.
רגליי נשאו אותי באיטיות לאורך החדר הענק. הפעם, יכלתי להתבונן
טוב בכל הפריטים שבחדר. ראשי לא נע לאותם הצדדים שרציתי, הבנתי
שמשהו במצב הזה לא היה בסדר, אך לא התנגדתי. אלו לא היו רק
רגליי שנהגו בניגוד לרצוני, זה היה גם הצוואר שהניע את ראשי
לצדדים שונים.
התעלמתי מחוסר השליטה בגופי, פשוט המשכתי להתבונן לאן ש"נאמר"
לי. החדר היה מעוצב באופן נדיר ביופיו, הקירות היו מצופים
בשטיחים ועליהם היו תלויות תמונות, על הרצפה הייתה עשויה מפרקט
שהיה נקי למדי, על הרצפה עמדו כמה שריוני אבירים בצורה המדגימה
את צורת עמידתם כאילו היו חיים ועל התקרה הגבוהה היו תלויות
מספר נברשות בדולח. למרות כל הנברשות, החדר לא היה מואר ביותר
והיה ניתן להבחין בצללים רבים במקומות רבים בחדר, החיסרון
בתאורה במקומות שונים בחדר לא העיק עליי, אהבתי את העובדה
שהאור לא צרב את עיניי.
פתאום הרגשתי איך שרגליי מתחילות לנוע מהר שוב, כן, התחלתי
לרוץ שוב, ושוב בניגוד לרצוני. התחלתי לרוץ במעגלים בתוך החדר,
המעגלים קטנו וגדלו ואני פשוט המשכתי לרוץ. לא היה שום היגיון
בריצה אבל עדיין לא יכלתי לעצור, לא משנה כמה ניסיתי.
כשהריצה במעגלים נפסקה, לקחו אותי רגליי דרך חדר זה לחדר נוסף.
במרכז החדר הנוסף הייתה קבועה בריכה מעוטרת בפסיפסים בסגנון
יווני עתיק שתיארו סיפורים מיתולוגיים, המים בה היו צלולים, כל
כך צלולים שהיה אפשר לחשוב לרגע שהיא ריקה. החדר היה מואר על
ידי ארבעה לפידים העומדים על רגל גבוהה שהיו מוצבים בפינות
החדר. כל אחד מהלפידים היה בערך בגובהי, הבנתי זאת רק
כשהתקרבתי אליהם מספיק. הייתי קרובה מדי לדעתי אך רגליי שוב
בגדו בי וסרבו להישמע לפקודותיי ולהרחיקני מהאש הבוערת. המשכתי
להתקרב עד שפתאום - נעצרתי.
אמרתי לעצמי: "תודה לאל. עוד רגע ו...".
לפני שהספקתי לסיים את דבריי, רגליי המשיכו להניע אותי לכיוון
האש.
ניסיתי לפקוד עליהן שוב, אך הן לא הקשיבו לי. הרגשתי את האש
נוגעת בי, החמימות הייתה נעימה תחילה אך הכאב לא אחר לבוא.
הרגשתי את האש חודרת מבעד לעצמותיי ולא יכלתי לעשות כלום, פשוט
עמדתי שם עם רגליים קרות כאבן שסירבו לנוע.
רציתי, באמת שרציתי לרוץ, לקפוץ לבריכה, להציל את עצמי, אך
לשווא. פשוט עמדתי שם מרגישה את רגשותיי האחרונים בידיעה שלא
אצא מהחדר בחיים. כוחותיי האחרונים אזלו. נפלתי ללא רוח חיים.
לא ידעתי כמה זמן עבר מאז "מותי" ולא הבנתי כיצד יתכן שאני
שוב באותו המסדרון שבו מצאתי את עצמי לפני כן. שוב התחלתי
לרוץ, הפעם לא לאותו חדר ענק ומעוצב אליו הובילו אותי רגליי
בניגוד לרצוני, הפעם רצתי במעלה גרם מדרגות מכוסות בבד אדום.
למעשה ליציאה מהמסדרון היו שני גרמי מדרגות, אך שניהם הובילו
לקומה השנייה ונפגשו במין מרפסת קטנה.
רגליי לא הפסיקו לרוץ עד לרגע הגעתי לאותה המרפסת. התקדמתי
בניגוד לרצוני לעבר מעקה העץ שלה והתבוננתי כלפי מטה.התחננתי
שהכוח המפעיל את רגליי שלא יגרום לי לקפוץ משם. באותו הרגע
הרגשתי שאני מתרחקת מהמרפסת בצעדים אלכסוניים גדולים.
פתאום חשתי שרגליי מתכוננות לריצה.
- "אוי לא... לא. רק לא זה, לא מעבר למעקה..." התחננתי בקול
הפעם. אך ללא הועיל. התחלתי לרוץ, בהגיעי למעקה העץ, ביצעתי
ניתור גבוהה ואחרי גם היפוך באוויר והמשכתי להתקדם באוויר לעבר
הרצפה כשגופי הפוך בצורה שרגליי היו כלפי מעלה וראשי כלפי מטה.
ככל שהשניות שנראו לי ארוכות עד מאוד חלפו, התקרבתי יותר
לרצפה. ידעתי, שזהו סופי. חשתי את ראשי נחבט בחוזקה ברצפה
וזהו...
שוב מצאתי את עצמי באותו המסדרון בו כבר הייתי פעמיים באותו
היום, שוב רגליי פעלו בניגוד לרצונן. הפעם הורצתי ישירות לחדר
בו הייתה הבריכה.
לא הורצתי לעבר הלפידים, הורצתי לעבר המקפצה. רגליי לקחו כמה
צעדים אחורה, עשו ניתור ותוך מספר שניות הרגשתי את קרירות
המים.
אותה הקרירות של המים הייתה אחת התחושות הכי נעימות שהיו לי
באותו היום. צללתי. ידי ורגליי עבדו כמכונות שתוכנתו לצורכי
שחיה מתחת למים - לא זכרתי על דבר קיום יכולת שחיה נפלאה כזאת
אצלי.
הבריכה הייתה עמוקה, כעשרה מטרים בעומקה. תוך כדי צלילה השחייה
בה, ראשי השתחרר מאותה שליטה מוזרה , לה היו נתונים שאר חלקיי
גופי.
התבוננתי וסקרתי את הפסיפסים המרהיבים שעיטרו אותה, הסיפורים
שצוירו היו מגוונים ומעניינים, הדבר היחיד שהפריע לי היה
שהאוויר שלאגרתי בריאותיי לפני הצלילה התחיל להיגמר...
חשתי מין דז'ה וו.
-"האם אני עומדת למות גם הפעם?".
לא רציתי לדעת את התשובה, אבל זאת הייתה עדיין השאלה היחידה
שחלפה בי.
בכל כוחי ניסיתי לגרום לרגליי ולידיי לציית לי אך הן פשוט לא
היו בשליטתי. לא איבדתי תקווה אפילו לרגע בלבד שאוכל שוב לעלות
על פני המים ולנשום. ניסיונות השווא שלי התישו אותי והאוויר
בריאותיי כמעט ונגמר. סחרחורת פקדה את ראשי, נאבקתי כדי לנשום
- אפילו בתוך המים אך רק מים חדרו אל פי. כבר לא ראיתי את
הפסיפסים המרהיבים, רק שחור , שחור, שחור...
שוב מצאתי את עצמי במצב הראשוני. באותו המסדרון, אותה הריצה,
אותו חוסר שליטה על חיי.
רגליי לקחוני הפעם לחלק אחר לגמרי של האחוזה, לצדו שני, לדלת
הכניסה.
- "האם יתאפשר לי לברוח מסיוט זה?" תקווה צצה בלבי.
ידי לחצה על מין כפתור גדול בצד הדלת והיא נפתחה. רגליי לקחוני
אל מחוץ לדלת.
ראשי הוסט לצדדי כמה פעמים כאילו מנסה לבחון את השטח, לאחר מכן
למעלה לעבר השמש הבהירה שזרחה בשמים.
הרגשתי כל כך טוב. לא רציתי שזה ייגמר, לא רציתי לחזור חזרה
לאחוזה זה מצאתי את מותי כמה פעמים.
פני וראשי הוסב שוב, הפעם קדימה. לפניי היה שער ענק מעוצב
בסגנון גותי עתיק, הוא לא היה מבריק והיה ניתן להבחין בכך שגם
אם ארצה לדחפו לא אוכל, בגלל עוביו המסיבי, בו היה ניתן להבחין
כבר מרחוק.
רגלי התחילו לנוע, הפעם לא הופתעתי, הפעם הייתי מוכנה לגרוע
מכל, הייתי בטוחה שתוך דקות אחדות אמצא את מותי בדרך זו או
אחרת.
בריצה התקרבתי לשער, בגדר האבן העתיקה בה היה קבוע השער, היה
כפתור. כפתור כמו אותו כפתור שהיה בצד הדלת של בית האחוזה.
- "זה הוא בטח המתג לפתיחת השער. קדימה לחצי עליו ואת
חופשייה..." אמרתי לעצמי.
ידי לא הקשיבו לי, כל כך רציתי למשוך את ידי לעבר אותו המתג אך
הן סרבו לפקודותיי. רק כעבור מספר דקות הן נשלחו לעבר המתג,
נחצו עליו בחזקה והשער נפתח.
פסעתי באיטיות לעבר מה שחיכה לי מעבר לשער, אמנם לא הפעלתי את
רגליי בעצמי אך הפעם רציתי ללכת לעבר הלא נודע.
יצאתי מהשער, נשמע קול מוזר ואז פשוט ראיתי כתובת מולי
"Training Level Completed".
הספקות והפחדים הנוראיים ביותר שלי התאמתו בתחילת השלב הראשון
במשחק...
המשחק שלעולם יקבע את חיי וממנו אין לי מנוס. |