שלוש עשרה שנה מאוחר יותר, יום העצמאות החמישים ושש, אמפי-פארק
רעננה, עשרת אלפים איש יושבים בחוץ. אני מחכה בעצבנות למפיקה
עם האוזנייה שתסמן לי להיכנס. אף אחד בקהל הענק הזה לא ממש בא
בשבילי, אני יודע, הם באו בשביל למחוא כפיים עם מושיק עפיה
ונינט, אני רק המתאבן, אבל בכל זאת, לצאת אל השקט המאיים שרק
עשרת אלפים איש יכולים לגרום, לראות את הפנים שלי מרוחות על
מסכי הוידיאו המדהימים מכל צד. אני יוצא, שר, הקהל מולי,
המפיקה מבקשת הפסקה לזיקוקים. הנה הם! ממש מעלי. לא מעלי,
בתוכי. הם מתפוצצים ברעש היסטרי, אני עומד על הבמה אדיש יחסית
אבל שייך. אני "שם", סוף סוף, הגעתי ל"שם". יותר עמוק מזה אי
אפשר היה להגיע.
טוב, אולי אפשר היה? אולי הייתי יכול להיות מין מושיק עפיה
בעצמי, טוב בסדר. אז לא הגעתי ל"שם", אבל אני הרבה יותר "שם"
מכל אותן חבורות ערסים קטנות שהיום אני יודע שבעצם לא השתייכו
לשום חגיגה, סתם התגודדו בחוסר מעש בכיכר הקטנה של גבעת-מרדכי,
וחיכו למשהו שיפיג את שעמום החג. אז הנה הגעתי. הצטרפתי לעם
ישראל. אמנם בדרך מוזרה קצת, בדלת האחורית, מלווה בספרדית את
ויולי הקובנית ואיטלו הצ'יליאני, אבל למי לעזאזל איכפת? בימת
יום העצמאות! עם ישראל! "חג שמח רעננה!" מושיק עפיה, נינט טייב
ואלי צויק...
אני יורד מהבמה ומצטרף לאחי וגיסתי שמשוטטים בין הדוכנים למצוא
משהו טעים לאחיינים שלי. מין שלווה כזו של משפחה. ההתרגשות
מתפוגגת והראש מתחיל לחשוב, נו אז הגעתי, בסדר, מה זה נותן לי?
מה הלאה? לנסות להגיע למושיק עפיה? נניח שהגעתי. ואז? לברוח
אחרי ההופעה במהירות לוואן מפואר כדי למהר להופעה אחרת שאותה
לסיים לפנות בוקר, ולהתמוטט במיטה כדי לקום לעוד יום של
הופעות? או אפילו להתמוטט בזרועות מעריצה בלונדינית כשאדי
קוקאין מתערפלים במוח, טוב, נניח שזה מה שקורה, זה עם ישראל
שכל כך רציתי להגיע אליו?
את השורות האלו אני כותב למחרת, אחרי שחיממתי את נינט טייב
בעוד במת בידור בחיפה, ובכך הכנסתי את עצמי סופית לפנתיאון
התהילה של עם ישראל בעצמאות 56. (מוזר ששיגעון הסלסה ושיגעון
כוכב נולד הולכים יחד. נו טוב, יש משהו משותף לשניהם - סתם
אופנה חולפת שמצטלמת הרבה יותר טוב מאשר היא באמת. זיקוקים?
מישהו דיבר על זיקוקים?) תודה לרובן גונזלס שממקום מושבו
בהוואנה דחף אותי הישר לחיקה החמים של מסעודה משדרות (ליתר
דיוק לחיקה הקריר ועטור הסטרפלס של הבת הפרחה שלה, בת
העשרים...) "לאס מנוס פר אריבה, לאס מאנוס פאר אבאחו", עוד קפה
מגעיל בחדר אומנים - ואני בדרך הביתה. רוצה לאכול משהו מבושל,
לישון יומיים, ולקום לשקט של כפר בסיציליה...
זו הבעיה כשאתה מגשים חלום. ביום שאחרי אתה קם ריק כזה, פתאום
אין לך בשביל מה. חלומות צריכים להישאר חלומות. במציאות? לאביר
על הסוס הלבן יש ריח נורא מהפה, והסוס עצמו מחרבן בערמות בכל
מקום ובכל הזדמנות. במציאות גם אם יש מליון בקהל, אתה לא רואה
יותר רחוק מעשר השורות הראשונות כי ה"ספוטים" המזעזעים
מסנוורים לך את העיניים. במציאות עם ישראל הוא אוסף של אנשים
משועממים שמסתובבים בין דוכני הנקניקיות-בחמש-שקל בפארק של
רעננה, במציאות? הזיקוקים הם סתם רעש היסטרי שמסיח קצת את דעתך
מהבוץ היומיומי שלך.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.