"המשפט הזה הוא שקרי". משפט שמרוסס על קיר המועדון/מקלט במושב
לפחות אינספור שנים. כתובת גדולה, צבועה אדום דהוי על רקע הלבן
שכבר מזמן אינו לבן. הוא נראה כקיים מאז ומתמיד, אבל רק
לאחרונה יצא לי להרהר בו. כל כך פשוט ועם זאת כל כך מפוקס.
"המשפט הזה הוא שקרי". ניסיתי לפרש, אך נראה שאני הולך ומסתבך,
מסתבך והולך: אם המשפט הזה אכן שקרי, אז מה שכתוב במשפט הוא
אמת, אבל אז נוצר מצב שהאמת היא שקרית... ומצד שני, אם המשפט
הזה הוא נכון, אז זה נכון שהמשפט הוא שקרי, ואז למעשה הוא לא
נכון, אלא שקרי. זה כמו משוואה בלי פתרונות. לא משנה כמה
נעלמים תציב, אתה אף פעם לא תקבל תשובה חד משמעית. נו מילא.
מאיזו סיבה קוסמית שאינה ברורה לי, התחלתי לתהות יותר ויותר על
פשר המשפט, שהחל פוקד את מחשבותיי כמו זבוב טורדני. אבל המשפט,
בדיוק כמו זבוב טורדני, עוד לא יודע מה באמתחתי. כן, איי מייד
אפ מיי מיינד.

ככל שהימים עברו ההרהורים שלי הפכו למחשבות, וממחשבות לנבירות
במוח המסכן שלי, ועד מהרה המשפט הזה פקד אותי אפילו בחלומות.
חלמתי שהמשפט מדבר אלי, כאילו הוא בעל ישות משל עצמו, הולך
ברחוב והכל, לא צחוק. הרגשתי צורך עז למצוא לעצמי את המשמעות,
ויתהפך העולם. אבל לא משנה כמה חשבתי, עדיין לא הצלחתי להתקדם
גם לא מטר אחד בסקאלה. הרגשתי כאילו הפתרון לכל בעיות הרעב,
האבטלה והחולי טמון במשפט הזה... אוף... כמה אפשר להתעמק במשפט
כל כך קצר?!
החלטתי לשאול את אבא מה הוא חושב - "תמצא את מי שכתב את המשפט
ותשאל אותו למה הוא התכוון, בכל מקרה, אני באמצע, אולי אחרי
זה". באמצע מה בדיוק?! הוא יושב לידי על הספה ומזפזפ
בטלוויזיה. אין צדק בעולם. שנייה אחת של מחשבה הוא לא הקדיש
לזה. האדם שאמור להנחות אותך בחיים בשלבים הכי קריטיי... רגע,
זה גאוני! אני אמצא את מי שכתב את המשפט והוא יוכל לענות לי על
השאלה! אבא, אתה גאון!
בלילה שוב חלמתי. הייתי בסקוטלנד, עם תיק גדול על הגב, ניצב
לפני הר עצום, שבקצהו, דהוי ומרוחק, ניצב לו מנזר סיני עתיק -
השאולין. טיפסתי במעלה ההר, והרגשתי כמו דורותי שחולמת על הבית
אבל הוא רק מתרחק ממנה, אז ככה. בסופו של מה שנראה כמו נצח,
הגעתי לפסגה, שם גיליתי נזיר קירח בכתום, שהתגלה כלא אחר מאשר
צבי, החצרן של המושב. מוזר, האמת, כי לא ראיתי את צבי מחוץ
לחלום לפחות שבועיים. בכל מקרה, המקום היה אפוף ערפל כבד, צבי
ישב על סלע מבודד בפסגת ההר, בתנוחת יוגה, וגבו אליי. התקרבתי
לאיטי, בשקט בשקט, כדי לא להפריע, ואז החלטתי לפתוח את פי לספר
לו מי אני ואיזה מסע מפרך עברתי כדי למצוא אותו, אבל הוא הקדים
אותי, סובב אלי את ראשו, סיבוב שביום טוב שובר מפרקת, ואמר
בלחש - "רק דגים מתים שוחים עם הזרם", והוסיף - "חוזק השרשרת
הוא כחוזק החוליה החלשה שבה", והמשיך - "לא דובים ולא יער",
אחרי עוד כמה משפטים כאלה הבנתי שהוא מדבר בלי קשר לכלום, ואז
החלום כבר נהייה מוזר. פתאום חבר שלי היה שם, והתחלנו לנסוע
באופנוע, ומשם אני כבר לא זוכר.

"שיט... אווווףףף..." מלמלתי מתוך שינה אחרי ששכחתי לסגור את
התריסים והשמש ניסתה להאיר אותי למוות. קמתי, מנסה לצמצם את
העיניים כמה שאפשר כדי להצליח להירדם בחזרה, סגרתי את התריסים
ונפלתי על המיטה. אחרי 40 דקות הבנתי ששינה לא תצא מזה, והלכתי
לשטוף פנים. בדרך הסתכלתי על השעון של הוידאו - 11 וקצת, יום
שבת. החלטתי ללכת ל"קפה נוף" במושב ולשאול שאלות, בטח יהיו
הרבה אנשים בשבת כזו. אה, אחרי הג'חנון בעצם.
באחת בצהרים הגעתי לבית הקפה, באר מסיבי ושולחנות על מצע
חרציות, ונוף מדהים שמשקיף על כל העמק. כמו שחשבתי, המקום המה
אנשים. החלטתי להתיישב על אחת המחצלות שהיו בפינה ולשתות איזה
בירה לפני שאני מתחיל להציק. אחחח...אין כמו בירה קרה ביום
שטוף שמש.
אחרי כמה שעות ובאופן מתמיהה, השקיעה העירה אותי, ומצאתי את
עצמי שוכב לבד בשדה החרציות, והחבר'ה מהבאר בדיוק מקפלים את
הבאסטה. שביזות בלוטת יותרת המוח.  עקב כמות גדולה של אלכוהול
בדם החלטתי להמשיך לשכב בשדה עד שבת הבאה, ששוב יהיו כאן הרבה
אנשים. רק אני והחרציות. אחרי כמה דקות, לפתע, התחילה המנגינה
של השיר "סופרסטאר" של רוני, ממש ככה משומקום. בלי לחשוב
פעמיים התחלתי לשיר ולרקוד בפראות, ולהפתעתי ידעתי את כל
המילים. פתאום נזכרתי שזה הצלצול של הפלאפון שלי, אז הרגשתי
קצת כמו טמבל ואז עניתי. על הקו היה אבא שלי, שהזכיר לי שיש
ארוחת ערב עוד כמה דקות. בחושך מוחלט, באפיסת כוחות ועם ראש
מסתובב, אזרתי כוח, עשיתי יפה שלום לחרציות והתחלתי בדרכי
הביתה. בדרך נזכרתי בחלום שחלמתי בעודי ישן על המחצלת. שוב
ראיתי את צבי, רק שעכשיו הוא כבר לא היה צבי, אלא מין איש זקן,
שיושב לו על ענן, עדיין בתנוחת יוגה. הפעם הוא כבר היה מפוכח
ולא מלמל פתגמים, הוא דיבר בקול בוטח ונשמע אמיתי - "אתה קרוב
מתמיד למצוא את התשובה, רק עוד קצת..." ואז הוא עלה על אופנוע
ונסע משם. תהיתי לפשר האופנועים בחלומות שלי.
לקראת ההגעה הביתה הבחנתי בגוש שחור וגדול מתקרב לעברי, ומסביב
לגוש הילה גדולה. לא הייתי בטוח אם אני חולם או לא, אבל זרמתי.
הגוש המשיך להתקרב, ואז הבחנתי שזה סבא מויש על קלנועית. סבא
מויש לא היה סבא שלי, אבל כולם קראו לו "סבא", כי הוא היה מין
"סבא" כזה. ואז גם הבחנתי שההילה היא בסה"כ המנורה של המדרכה
מאחורי מויש. "נו חביבי, מצאת כבר את התשובה?" אמר לי מויש.
"התשובה?" שאלתי בפליאה. "התשובה." חזר מויש בקול בלשי.
"לצערי, עוד לא" אמרתי והרגשת אכזבה אפפה אותי. "בן, יש לי
מבוקשך". אמר בסיפוק ערירי. אחרי שכבר היה לי ברור שאני לא
חולם, פתאום שוב לא הייתי בטוח. "בן, אני אגלה לך מי ריסס את
הכתובת" נשימתי נעתקה. "השם הוא אורן, הבן של יורם ותרצה".
הרגשתי רטט עובר בגופי. "הוא גר בחדרה ועובד ברפא"ל. תוכל
ליצור אתו קשר מחר". התחלתי מגמגם "אבל... אבל איך אתה יודע על
העניין הזה?" שאלתי, עדיין תלוי בין חלום למציאות. "אה, אבא
שלך דיבר איתי היום ושאל אותי מה אני יודע, ואני זוכר רק בגלל
שזה היה  ב-19 לנובמבר 77, התאריך שסאדאת הגיע לארץ". פתאום,
אחרי המון זמן, הרגשתי נקי, טהור, שלם ועם רצון עז להקיא,
מהבירה.

למחרת היום, דבר ראשון, הרמתי טלפון לאיש עם התשובות, שבלילה
הספיק כבר להיות 10 אנשים שונים,לקפוץ מאופנוע, לעוף עם אופנוע
וגם לשחות עם אופנוע. כל צליל חיוג קרב אותי אל האמת.
לבסוף לא הייתה תשובה. ניתקתי באכזבה, וחשבתי להתקשר במועד
מאוחר יותר. לא עברו אלא כמה שניות, והטלפון צלצל. "שלום"
אמרתי בקול ירא-כבוד-אך-מפוחד, "שלום, מישהו התקשר אלי מכאן?"
"כן", עניתי בשקט, "פשוט דפקתי חרבון ולא יכולתי לענות
לטלפון", הקול ענה לי. טעות במספר, חשבתי "כן, אני מחפש את
אורן", אמרתי, מקווה שזה מישהו אחר. "שגר בחורצ'יק, מה
הסצינה?" אמר הבחור וביאס אותי גם יחד "תהיתי... אם אתה זוכר
את הכתובת על קיר המועדון במושב" "בטח זוכר, וואלאק אל תשאל
איזה סרטים עשה לי הוועד. הייתי הצ'חצ'ח של המושב באותה תקופה,
ואני זוכר, שהכריחו אותי לעבוד בתור עוזר בפעוטון אחרי ביצפר
בגלל הסיפור הזה. יא אללה, איזה זכרונות... אז מה בעצם רצית
ממני, עוד פעם?" כבר לא הייתי בטוח שאני רוצה לדעת "אני
מתעניין למה התכוונת במשפט" אמרתי "אה... אה..." הוא השתהה
מעט.  נו! אמרתי לעצמי, מכוון אליו "אה, נראה לי שהניה, המורה
שלי באותה התקופה נהגה להגיד את זה בשיעורים לתלמידים שניסו
לעבוד עליה, ומסיבה שאני לא זוכר החלטתי שיהיה מצחיק לרשום את
זה. אל תהיה כבד, גבר, מה כבר חשבת שזה יכול להגיד?!"  

לפעמים, הרצון להאמין מייצר אמת, שהיא לא בהכרח אמיתית. אבל
היא תמשיך להיות אמיתית בשבילנו, כל עוד נאמין שהיא כזו. אז מה
יותר טוב, אתם שואלים? אני בטח שלא יודע, אבל מה שאני כן יודע,
זה שיש לי 'הנגאובר' מאתמול, ואם אני לא אקח כדור ואשתה הרבה
מים, אני פשוט אמשיך לקשקש על אמיתות.