מופע התאטרון "מדיאה אקס" שנוצר על ידי נאורה שם-שאול, הינו
עיבוד חדשני ו"סייברי" למיתוס המקורי של מדיאה, והוא מבוסס על
הטקסטים המקוריים של אוריפידיס, סנקה והיינר מילר. ההצגה הוצגה
כ16 פעמים בפסטיבל עכו 2003.
ההצגה מוצגת בין 4 קירות לבנים וגבוהים בגובה של כ10 מטר עליהם
מוקרנים דימויים ממוחשבים, ויש שחקנית אנושית אחת שמשחקת את
מדיאה.
מדיאה בהצגה היא פלסטינאית שמתחתנת עם יאסון, יהודי, קצין קרבי
מוכשר. לאחר שמתברר סיפור אהבתם הם נאלצים לברוח לניו יורק שם
נולדים להם שני ילדים. יאסון בוגד במדיאה עם גלאיקה, בתו של
קצין בכיר. מדיאה נוקמת ושולחת את שני בניה לנקום. הבנים נהיים
"שאהידים" ומבצעים פיגוע התאבדות שבו נהרגים 13 איש, בינהם
גלאיקה וקריאון, אביה. מדיאה של ההצגה היא האקרית שמתעמתת עם
בעלה שמוצג כרובוט. שאר השחקנים בהצגה הינם בעצם דמויות
ממוחשבות (יצירי מחשב לחלוטין) שאיתן השחקנית מתקשרת.
הקהל נהיה משתתף אקטיבי בהצגה בכך שהוא ממלא את מקום המקהלה
היוונית. הקהל עצמו בוחר כל פעם את המשך ההצגה בנקודות
מסויימות של ההצגה שניתנת אפשרות בחירה להמשך, ואז, הקהל יכול
להצביע בעזרת SMS מהמכשירים הסלולרים שברשותם ובעצם נוצרת פה
דמוקרטיה לגבי המשך ההצגה. בנוסף לאפשרות הצבעת הSMS ההופעה
הוקרנה בשידור חי באתר של ההצגה, וניתן היה להצביע גם און-ליין
בעזרת הקלקת עכבר.
אופי ההצגה תלוי באופי הקהל. ההתפתחות אינטראקטיבית בגלל אופי
ההצגה. אין אמת אחת אבסולוטית ונאורה באה לשבור את הסטנדרטים
של התאטרון, ובכלל של האמנות העכשווית. בניגוד לתאטרון ולספרות
של ימנו, בהם מוצג סיפור אחד ואמת אחת, יש פה ייצוג לכפר
הגלובלי שיכול להשפיע ישירות על מהלך העלילה. נאורה ביצעה
מודרניזציה בתפקיד של המקהלה היוונית וחידשה אותו לימנו וכך
משפיעה הטכנולוגיה על האמנות.
כל השימושים של המדיה הדיגיטלית הינם אספקטים שמשתמשים
בטכנולוגיה יד ביד עם האמנות ועוזרים לה להביע מעבר לפורמט של
הצגה מסורתית רגילה.
נאורה מגדירה עצמה כדיג'יית שמערבבת את הטקסטים משלושה מקורות
ומציגה אותם מחדש באופי שנותן להם משמעות חדשה וסיפור חדש. יש
עבודה של שחזור המקור, עיבודו, שינויו והצגתו מחדש כאלמנט חדש
שלא היה קיים קודם לכן.
בסיכומה של ההצגה ניתן להבין שעם כל הקידמה אנו נותרים אותו
הדבר בדיוק. מדיאה, גם אם היא האקרית, פלסטינאית, אשת חברה,
עדיין מונעת מאותם הדברים. עדיין הקנאה תניע אותה לעשות דברים
נקמניים. טבע האדם איננו משתנה על אף הקידמה והאמצעים שיש
באמצעותנו. הצגה זו מראה כמה אנחנו נשארנו אותו דבר כמו
אבותינו הפרימיטיבים על אף כל ההתפתחויות של המין האנושי.

בשביל להבין היטב את עבודתה של נאורה קבעתי איתה פגישה
וראיינתי אותה על ההצגה.

מה ניסית ליצור בעזרת ההצגה בשונה מהמקור? מה מטרת
האינטראקטיביות? מה נותנת הטכנולוגיה?
"יש פה נסיון ליצור שפה חדשה של תאטרון. לקחתי את הטקסטים של
אוריפידיס שכתב את המחזה המקורי והצגתי אותו מחדש בשימוש
בטכנולוגיה. המקהלה במקור גם הייתה מייצגת את דעת הקהל"
(בעזרת השימוש בטכנולוגיה, המקהלה היא הקהל בעצמו וכך הוא זוכה
לייצוג מלא - א.ק.).
אל מי את מדברת בהצגה?
"במחזה המקורי היוונים באו לחנך את הברברים. פה אנחנו באים
לחנך את הפלסטינאים, זו ראיה פחות פסימית. במקור מדאה נדחקת
לפינה ואין לה ברירה."
בהצגתך מדיאה יושבת על כסא גלגלים שבו יש מחשב ועוד אביזרים
שבעזרתם היא לא צריכה לזוז מהכסא כדי להתקיים בעצם. מה המשמעות
של עיצוב הכסא?
"הכסא מדגיש את הריתוק של מדיאה. בצורה סימבולית היא מרותקת
לכסא נכים. הכסא מבטא את הסייבורגיות, שילוב של אדם ומכונה.
דרך המכונה יש לה יותר כח, דרך הרשת."
במה תורמת העובדה שמדיאה היא האקרית?
"זה שהיא האקרית נותן לה את הכח לשאול שאלות. האקר בודק את
הדבר המוגמר".
איך הורכבו הטקסטים של ה"מקהלה"?
"הטקסטים שניתנו מהקהל (ניתן היה לשלוח אותם דרך האינטרנט -
א.ק.) נבדקו כל יום ושולבו בהצגה ביום שאחרי".

ההצגה הינה מודרניזציה של ההצגה הישנה, אך לא רק. ההצגה הינה
מודרניזציה של האמנות של ימנו. על ידי שימוש במקורות ישנים
וקלאסים מתרבות יוון, שימוש בטכנולוגיה, ושימוש בקונטקס עלילתי
עכשווי לאותם טקסטים בדיוק, הצליחה נאורה ליצור שפה חדשה
בתאטרון, ובכלל באמנות.

למידע נוסף - http://medeaex.org