אתמול חזרתי מבית החולים הפסיכאטרי.
לא, לא באמת, ז'תומרת לא בדיוק.
הייתי רק לשעתיים,

חיכית לי ביציאה מבית החולים וחייכת חיוך של הבנה, כזה שמראה
את שתי הגומות המושלמות שלך בבירור, כזה שנותן לי כוח לחיות.
אז שאלת אותי איך היה ומה היה וכל כך לא יכולתי להסביר כלום.
מין תחושה שהייתה לי כשחזרתי מפולין, שאני לא יכולה להסביר
למישהו משהו אם הוא לא היה שם וראה,
הריח,
הרגיש,
שמע,
כאב.

שלא תבין, זה לא שאתה לא יודע, פשוט אני כנראה לא כל כך יודעת
להסביר. טוב, לא כנראה, בטוח.
כולם הצליחו חוץ ממני.

ת'אמת אין מה להסביר, אני מגיעה פעם בשבוע, לומדת, ואחרי
שעתיים משאירה מאחורי את כמות הדלתות הכי לא מוסברת עלי אדמות,
את כל העולמות הכי הזויים שקיימים בתבל, את כל הכדורים הכי
צבעוניים שיש בעולם ואת כל הכאב הכי גדול שנמצא על הגלובוס.

אז מה יש פה להסביר?

הייתי מסבירה לך הכל, אבל עוקבים אחרי אנשים שמאזינים לי דרך
שקעי החשמל, בוא נלך למקום שקט שם אוכל להכיל את כאבי, שם אוכל
לבכות בלי שאף אחד יראה,
שם אוכל להבין באמת

מה זו סכיזופרניה.