עצוב לי, עצוב לי וקר, אני יושבת באמצע האגם הכחול, על רקע
שמיים שחורים, שומעת את קולות הינשוף המזמר את שירו העלוב,
ואני פה לבד, עצובה ובודדה, מסתכלת סביב ורואה רק מים, רק
שקט... דממה... דומיה... עלטה... פחד... חולשה... עצב.. .רשרוש
העלים שכאילו פונים אליי מפזרים עליי את הרוע שלהם, רוטטים,
רועדים, כואבים, זועקים...
ואני פה לבד ואין מי שיציל אותי, אין שום מנהרה ואין שום
אור... רק חושך ומים, תהום אפלולית... ואין במה להיאחז ואין
במה לתפוס... אין במי להיעזר, אין את מי לשאול...
איך הגעתי לפה? אני לא יודעת...
ולגבי לצאת? אני יודעת שאני כבר לא אצא.
יושבת לי באמצע האגם, חושבת מה יהיה גורלי.
יושבת כבר כמה דקות, ורק מקווה שזה כבר יגמר, עוברות כמה שעות,
ימים, שבועות.
מוזר... אני לא רעבה, לא צמאה, רק בודדה...
עוברים חודשים ואפילו שנים... ואני כאן באמצע אגם...

הם שכחו ממני...