אני איש של תכנונים. במשך שבועות ישבתי, תכננתי, סדרתי,
פנטזתי, הכל על הרגע הזה. הוא יהיה קצר, לא כואב, מקורי, לא
בירייה או בכדורים, משהו מעניין.
ישבתי בחדר, החזקתי ביד אבן. היא הייתה גדולה, נקייה יחסית,
כן, אבן טובה שתחסל אותי סופית. לבשתי את הבגדים הכי יפים,
נקיים, סקסיים שלי, המוות צריך להיות יפה. התרחצתי, התאפרתי,
הסתקרתי, שמתי עדשות. ב17:00 הוא בא כמו שקבענו.
הכנתי את המכתב. "אני מחכה לך אמא פשוט כאן כבר נמאס לי
לקוות."
וזהו.
שכבתי על המיטה. נשמתי קצת. ואמרתי לו להתחיל, הוא התחיל, נתן
לי מכה ולא מתתי עדיין, עוד אחת, אבל כלום. עוד אחת, אבל זה רק
כאב,לא חיסל.
ואז אמא באה. היו צרחות, הייתה בהלה. המוות המקורי שלי נהרס.
עבר חודש. עכשיו אני סתם עם אקדח, שוכבת על המיטה בפיג'מה
מג'וייפת, מלוכלכת. עוד רגע ואני לא אהיה כאן.
להתראות.