ניסיתי להביע את הנקודות כאב.
המורה לאומנות אמר שזה יהיה רעיון טוב לצבוע איזורים כואבים
באדום ולרדת לאט לאט לכחול.
ממשהו חם למשהו קר.
אז צבעתי מאחורי הדמויות שהדבקתי על קרטון כוורת, אזורים של
הגב והרגליים באדום ולאט לאט הבהרתי את הצבע... עד לכחול.
עדיין לא היה כואב מספיק,
אז תקעתי סיכות.
סיכות אדומות וכתומות שיעבירו את המסר לדקירה... למשהו כואב
יותר וחם.

התחלתי בעבודתי מכניסה סיכות דוקרים לרגליים ולגב של דמות
המתעמלת הרוסיה המודבקת לקרטון.
שמעתי את חריקת הקרטון כאשר דקרתי את הסיכה פנימה.


שאלו אלו אותי איך אדע איפה לדקור ולצבוע.
איך לא אדע.
אמרתי להם שכשאני מבצעת את התנועה המסויימת אז אני מרגישה את
נקודת הכאב ואיפה היא בדיוק.

ביום הבגרות כשהבוחן ניכנס לחדר והתרשם לטובה...
הוא שאל אותי אם אני היא הדמות שעל הקרטון.


אם זאת היתה אני, לא הייתי תוקעת את הסיכות בגב וברגליים
הייתי תוקעת אותם באיזור הלב.
כי שם כואב.
הכי הרבה.
יותר ממתיחה הסטרית.