מוקדש לשני.


יש הבדל בין לרצות למות לבין ללחוץ על ההדק. ככה היא אמרה לי.
אחר כך חזרתי הביתה ושכבתי במיטה. חצי שעה לקח לי להגיע למסקנה
הזאת... 'וואלה, היא צודקת', אמרתי לעצמי.
ללחוץ על ההדק תמיד נראה לי פשוט. כמו ההוא שראיתי בסרט עם
חברות שלי. ילד בן 16 שהתאהב בפעם הראשונה, ואז גילה שזאת
אחותו. אז הוא לחץ על ההדק. לא לפני שהשאיר מכתב מפורט שהסביר
שפעם הוא שמע בשיעור ביולוגיה שצאצא של אחים יוצא מעוות.
ובכלל, סקס בין אחים זה אסור.
בסוף הסרט הסתבר שהכל היה בכלל טעות אחת גדולה, וההיא, חברה
שלו, בכלל לא היתה אחותו. היא גם בכלל לא היתה בהריון - פשוט
הגניקולוג שלה היה עייף באותו יום... ברגע שהיא קיבלה את
הטלפון, היא רצה אל חבר שלה, אבל כשפתחה את הדלת לדירה שלו,
היא מצאה את המכתב שמוט ליד היד שלו ומשהו אפור כזה נוזל לו
מהראש...
המחזה של המוח שלו גרם לי להרגשה לא כל כך נעימה. בכל מקרה, לא
הייתי רוצה שמישהו ימצא אותי ככה.
קמתי מהמיטה. חצי שעה ביזבזתי בלחשוב על השטויות האלה... אבל
לא נורא, ברגעים שכאלה מותר לקחת את הזמן.
הסתכלתי בשעון, 5 וחצי. יופי, יש לי עוד שעה עד שכולם יחזרו -
אחי נסע לאסוף את ההורים מבן גוריון.
בטח הם יביאן לי חולצה שכתוב עליה 'ברלין', הם תמיד מביאים לי
חולצה שמודפס עליה המקום בו הם היו. וכל מיליון הפעמים שאמרתי
להם לא לעשות את זה לא עזרו... נשארו לי 50 דקות, הנחתי את
האקדח על השידה - לא, מוח מפוזר בכל מקום... הם לא יעמדו
בזה...
ירדתי למטבח ולקחתי את כל הכדורים שיכלתי למצוא. עליתי חזרה
לחדר, התיישבתי עם עט וניר - תמיד צריך להשאיר סיבה...
שירבטתי כמה מילים על איזה עולם חרא זה ואיך אף אחד לא אוהב
אותי... הדברים הרגילים...
25 כדורים, זה כל מה שיש לי, אני מקווה שזה יספיק. בלעתי אותם
אחד אחד ונשכבתי על המיטה.
לפעמים, אפילו לא צריכים ללחוץ על ההדק.