זה היה סתם יום, לא מרגש במיוחד. דומה לכל הימים בחודש מאי,
חמים, אבל לא מאוד. באותו יום היה לי מבחן באוניברסיטה ומצב
רוחי לא היה מרומם במיוחד שכן בשעה שיצאתי מהמבחן הצלחתי לשמוע
שיחה בין שני סטודנטים שדנו בתשובות, מה שלא גרם לי לשמוח כל
כך... טוב תמיד יש גם אפשרות למועד ב'...

השעה הייתה רק עשר בבוקר ויש עוד זמן עד שאני מתחיל לעבוד,
החלטתי ללכת לאזור שנקין ואולי לפגוש את תמר, ידידה שלא ראיתי
שנים. היא תמיד הייתה דלוקה עלי וזה קצת הפריע לי כשיצאתי עם
נעמה אבל עכשיו אחרי שחודש וחצי אני לבד, אולי בכל זאת כדאי לי
לקפוץ לתמר כדי להעלות קצת את האגו... אולי גם יצא לי מזה עוד
משהו, היא תמיד רמזה בכיוון...

בעודי עולה לקו 68 שהיה עמוס כהרגלו התחלתי לחשוב איזה תירוץ
אני אמציא לפשר הופעתי הפתאומית בדירתה, רגע. אולי היא בכלל
עובדת עכשיו...

שכחתי להזכיר שכבר חודש אין לי סלולארי, מאז שאני ונעמה
נפרדנו, לאורך כל השנה וחצי שהיינו ביחד רוב כספי הלך על
המכשיר הזה - עכשיו אני לא צריך אותו יותר, מספיק לי בזק,
ממילא אני שונא לדבר כשאני לא בבית.

נעמה... שוב התחלתי לחשוב עליה... אני עדיין אוהב אותה... חצי
משוגעת... עם חיוך תמידי על הפנים... העיניים הירוקות הגדולות
שלה... אני עדיין לא מבין מה לא היה בסדר... היא אמרה שאני
אטום רגשית, שאני אדיש. אני? אני האדם הכי מפגין רגשות
שקיים... היה לי טוב איתה... אולי יותר מדי טוב... אולי
התרגלתי... טוב בכל מקרה היא עזבה, ככה, בלי להשאיר כלום,
אפילו את התמונה שלה שהייתה תלויה על המקרר היא לקחה...

קו 68 הגיע לעזריאלי, אולי אני ארד פה חשבתי, נכון זה קצת רחוק
אבל לא ממש חם ובמילא אין לי מה לעשות.
בעודי עולה במעלה רחוב קפלן ומביט בחיילים נזכרתי באותה שבת
שבאתי לבקר את נעמה כשהייתה חיילת בקריה, איך שכנענו את
השומרים שיתנו לה לצאת לאכול צהרים... טוב, די עם נעמה, היא
כבר היסטוריה.

רחוב אבן גבירול, השעה כבר 11 וחצי, פניתי שמאלה לכיוון יהודה
הלוי. אח, איך אני אוהב את תל אביב, איזה בחורות יפות חשבתי
בעודי בודק בלונדינית שופעת שהלכה מהצד השני של הכביש. חציתי
את הכביש לעברה אך בזמן שבדקתי את התנועה היא כבר נעלמה...
המשכתי ללכת.

רחוב לונץ, עוד כמה מטרים... אני כבר עייף. לונץ 10, התחלתי
לטפס במעלה המדרגות משנן את התירוץ: הייתי באזור אז החלטתי
לקפוץ ואם היא תשאל למה לא התקשרתי אני אגיד לה שביטלתי את
הסלולארי ולא היה לי איך להתקשר- מה שהיה נכון, בחלקו.

קומה שלישית- דפקתי בהססנות על הדלת, אין תשובה... צלצלתי
בנחישות בפעמון- אין תשובה... עמדתי המום כמעט 10 דקות מול
הדלת, מקלל את הרגע שבו עלתה המחשבה הזאת בראשי, לבוא במפתיע,
בלי להתקשר - נכון אין סלולארי אבל יש טלכארד...

ירדתי למטה קצת מיואש, מכיוון שהרגשתי צמא החלטתי לחפש קיוסק
קרוב, מצאתי את "הפיצוציה של משה" ברחוב רוטשילד. שם, אצל משה,
ראיתי אותה - מדהימה כזאת בין אלפי אחרות הדומות לה. תוך שניות
היא שבתה אותי... אני שלך אדמונית, רציתי ללחוש לה... כל חיי
חלמתי על אחת כזאת: עגלגלה אדמונית ומתוקה... שפתי כמהו
אליה... רציתי לטעום אותה להרגיש אותה... כמה זמן לא נגעתי
במישהי מתוקה כזו... היא כל כך מושכת.... בהיתי אני חושב דקות
ארוכות, תהיתי אם כדאי או לא...
משה קטע לי את חוט המחשבה - "נו אתה קונה?" הוא שאל...
"כן, עניתי, את המים... ותביא לי גם את הסוכרייה האדומה
ההיא..."

כבר עוד מעט אחת... אני צריך להיות בעבודה בשלוש. התחלתי בצעדה
לעבר דיזינגוף כדי לקחת את האוטובוס לראשון, אני והסוכרייה
האדומה בפי...