היא נולדה נסיכה יפה. ואני אומרת היא, ולא אני.
היה לה חיוך צוחק, ועיניים בורקות. ואני אומרת היה, ולא יש.
והיא אחזה בידי מבעד לזכוכית השקופה. ואני אומרת אחזה, ואיננה
אוחזת עוד.
היא, והיא, והיא...
כמה עוד אתרפק על ילדת החמודות?
אהבתי אותה, והיא יודעת זאת, היא יודעת כי אהבתיה... ואוהבת
עודני.
ואני, אינני נסיכה. עלמת חן פשוטת עם.
ולי, אין חיוך צוחק, ועיניים בורקות. חיוך שותק ועין דומעת.
ואני, אף אני שחררתי אחיזתי בזרתה הקטנה.
אני, ואני, ואני...
כמה עוד אשלח בי את הרסן?
אני אוהבת את עצמי, ורק אני יודעת עד כמה, אוהבת... ואוהב.

ולכן אל תראה בי נטע זר, אדם.
אתה דופק על חומות הזכוכית הדקה, צורח, מרעיד את הנשימה.
רצית להיות, בדיוק כפי שאני רציתי.
שנינו אחזנו בידיה, שנינו רצינו להיאחז בה לעד.
אבל אתה ויתרת, ואני נלחמתי.
אולי, כן, אתה האדם המועדף. אהבתך כבן יקיר לה.
אולי, אכן כך, תמיד הלכתי בצילך.
מקנאה לך, מחקה אותך, אך לעולם לא הייתי, ואינני,
אתה.

ולכן אל תכעס, אדם.
אתה צוחק צחוק נבזי ממעמקי הנפש, מאיים להקים בי מהפכה.
את הגוויות, חללי מלחמות הכבוד ביני לבינך, יכולה אני כבר
לבכות.
והיא, היא תתהפך בקברה, לא תמצא מנוחה.
זה לא קל, כלל אפילו, לאחוז בשרביט, כמנצחת על תזמורת מזייפת,
כשאתה מבעד למסך, מושך בחוטים.
תניח לי אדם, תן לי את הזכות להוכיח את עצמי.
הרתם לצידי, תמוך בי, ותראה כי ביחד נוכל לנגן סימפוניה.