מספיק, אמרת.
אל תגידי שלא טוב.
שאני לא טוב.
רצית שלא נדבר
והשיער שלי, ילדה קטנה,
המשיך להרגיז והיה לארוך ארוך.

עומדת ליד כל הפעמים.
הרבה קצוות של כאב.
שוברת רק את מה שאני יכולה להוציא.
כמו התינוקת שהייתי,
כשהחזקת אותי בפעם הראשונה,
ואמרת - את שלי.

גדלה עם אבא,
מתבגרת בלי.
פינות של מילים קצרות,
פותחות את הפצעים,
ואני דוקרת חזרה.
עכשיו כבר מאוחר,
רק את השקט עדיין שומעים.

'אני ממשיך הלאה'
הצעדים שלך אמרו לי.
ושוב זאת אני
שוב ילדה קטנה,
כמו הבובה שנשארה בחדר הישן,
נוגעת בקיר ולא יכולה לעזוב.