אתם מכירים אתם התקופות שבהם כלום לא הולך ? שהחברה פתאום
זורקת אותך, אתה מאבד את העבודה, עשית תאונה שגמרה לך על
האוטו... ואז אתה מרגיש ממש מחורבן. אתה מסתכל על החיים שלך
ואומר: "תראו איפה אני נמצא? בתחתית שבתחתית, אני לא יודע איך
אני יכול לאסוף את עצמי  ולהתחיל הכל מחדש". ואז המחשבות
מתחילות לרוץ בראש ואתה חושב על האנשים הקרובים לך ואתה מגלה
שהאח הגדול שלך פתאום השלים עם האמא והוא מצא עבודה מגניבה,
והאחות הקטנה שלך גם כן הסתדרה בחיים. כל אדם נורמלי ישמח
בשבילם ויגיד "איזה יופי להם, טוב להם בחיים, הם מאושרים". אבל
יש משהו בפנים שקשה לנו לעצור. הוא עולה מלמטה, אחרי שנים של
הדחקות הוא יוצא. ותמיד בתקופות הכי גרועות. כאילו רק בשביל
להעכיר את ההרגשה עוד יותר. כן, אני מדבר על הקנאה הזאת. הקנאה
שגורמת לי להסתכל על אחי כמו שהוא עכשיו ולחשוב שאני בעוד כמה
שנים בחיים לא אצליח להגיע לאן שהוא הגיע. להסתכל על אחותי
ולחשוב שכשאני הייתי בגיל שלה לא הייתי מוצלח כמוה. ומחשבות
כאלה ממש "עוזרות" למצב. ואז אני חושב על כל החברים שלי שהחיים
שלהם לא הכי טובים אבל אם אני משוה את זה למצב שלי עכשיו אז
המצב שלהם נראה לי יותר טוב. כן כמובן כולכם תגידו לי עכשיו
"הדשא של השכן תמיד ירוק יותר". ואני אענה לכם: "נכון", במיוחד
במצבים כאלה. ובאמת שהם חברים טובים עוזרים ותומכים ואני לא
יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. הם אוהבים אותי והכל. אבל הנאומים
האלה של "אתה תצליח ואתה מיוחד ואתה חמוד", כבר לא עושים עלי
רושם במצב כזה, כשלכולם נראה שכאילו טוב להם ורק לך רע. זה
מאוד קטנוני אני יודע. זה מאוד אנוכי לחשוב רק על עצמך ועל
הרגשות שלך בלבד. אבל כשחושבים על זה גם לי מותר פעם ב...
כשאני מחוסר עבודה, מחוסר חברה וכל העולם יושב על הכתפיים
הדקות שלי. מותר לי לרחם טיפה על עצמי, לשקוע ברחמים עצמיים
לכמה ימים. ואז כשהכל נראה שחור משחור,  ואחרי שכמה חברים
טובים שאני אוהב במיוחד גמרו לנאום את נאומי העידוד שלהם, אני
יושב מבואס בחדר וחושב. ובאמצע המחשבה משהו שנעלם בימים האלה
עלה טיפה למעלה ומתברר שלמרות המצב הנורא בו אני נמצא נשארה בי
טיפת אופטימיות. אומנם טיפה אבל זה מה יש. והיא עולה וגורמת לי
לחשוב מחשבה שאולי היא הפתח לצאת מהמצב הזה. ואז אני פולט
לעצמי שתי מילים שמתארות גם את המצב של עכשיו וגם את הרצון
לעתיד אחר. והמילים הן "יהיה טוב".