"פעם, לפני הרבה מאוד שנים, במדינה רחוקה כל כך עד שאין בבני
התמותה את הבינה לזכרה, חיו שמונה ינשופים קטנים וצמריריים.
כולם היו זכרים והתגאו בכך, פרט לנקבה אחת אפרורית, אשר נולדה
ללא קול. בשעה שכל שאר הינשופים יצאו למסעי התבגרות ביער שליד
ביתם, כדי לחגוג את כניסתם לחברת הינשופים (זקני קהילת
הינשופים קראו לטקסי ההתבגרות "חדירייטישן." הצעירים, קלי הדעת
והשובבים קראו לישישים "הפלומות הנשכחות" ולטקסים, לעומת זאת
"המעברים"), הינשופה האילמת, הביישנית, ישבה בצד, והביטה בשבעת
החברים המאושרים נכנסים למעברים, ויוצאים מכל אחד ואחד מהם
תשושים, אך עולזים.
"עברנו! עברנו את כולם! כמעט..." צפצף ינשוף אחד, קטן אך
קולני.
"זהו זה, עוד אחד וגמרנו," נשמע קול בס. זה היה הינשוף הבכיר
בחבורה העליזה, אשר עבר כל מבחן ומבחן בציונים יוצאים מן הכלל.
מוריו שיבחו אותו, חבריו העריצו אותו, ונוצותיהם של הוריו
נשארו מבריקות ונוצצות, אות לטיפולו המסור בהם והנחת הרבה
שהעניק להם.
בכלל, כל קבוצת הינשופים הזו הייתה נערצת. בכל הזדמנות
והזדמנות, מוריה של הינשופה האילמת ושאר התלמידים שהתחנכו בבית
הספר הקהילתי, הזכירו בפניהם את מידת הצלחתם של חבורת הינשופים
הנערצת, וכמה טובים הם, אחראיים וברי לבב. ואכן, כל קהילת
הינשופים הקטנה העריצה אותם. ועתה, כאשר הגיעה זמנם למבחני
ההתבגרות, הציפייה הכללית היתה של ניצחון מפואר ומחונן.
"סיפרו לי על המבחן האחרון," שמעה הינשופה הקטנה את אחד
הינשופים אומר. החבורה עברה את יתר המבחנים בהצלחה, וכעת נותר
להם מבחן אחד לעבור. "הוא אמור להיות קשה. קשה מאוד, חבר'ה.
אני לא רוצה להיכשל, אני חייב לעבור אותו."
"אל תדאג, אתה תעבור," קרא ינשוף אחד בעידוד.
"אני לא יודע..." צפצף הינשוף המודאג.
קריאה עזה נשמעה.
"ממה אתה מפחד?" קרא הינשוף בעל קול הבס. "אנחנו הבלתי
מנוצחים! אנחנו החבר'ה הטובים! אתה יודע את זה!"
"כן, כן, הוא צודק!" קראו שני ינשופים בעוז.
"אולי..." אמר הינשוף הדואג.
"לא אולי," קרא הינשוף. "הרי היום בלילה המבחן. אני אומר: לפני
זה נצא ונחגוג. הרי זה ברור כי נצליח לעבור את המבחן הטיפשי
הזה, לא?"
"כן!" זעקו הינשופים.
"היום נצא לציד עכברים קל, ונסיים באיזה משקה טוב בבר ברחוב
שלי. יהיה שמח !" קרא הינשוף בעל קול הבס, ואחריו רעמו כולם.
"נצא!"
הינשופה הקטנה עקבה אחריהם אותו לילה. אף אחד לא ידע, שהיא
מעריצה את הינשוף הכוחני, ראש החבורה הקטנה. היא לא יכלה לומר
לו את זה, אבל היא ניסתה להתחבב עליו בדרכה שלה. היא יצאה לאחר
שעה ספורה לבר שברחובו של הינשוף הבכיר, ובדיוק בעת בה הגיעה,
יצאו הינשופים העליזים מהבר, מתנודדים ונופלים, נוצותיהם
מבריקות וחלשות.
"תראו מי פה!" זעק אחד הינשופים. "הינשופה המפגרת הזאתי!"
"נכון, נכון," קרא ינשוף אחר. הם התקהלו סביבה, וליבה פעם
במהירות. היא ידעה שהם לאו דווקא שיכורים, אך לעיתים רוחם עלצה
להם, והם עשו דברים לא נאותים. היא שמעה שפעם אחד הינשופים גנב
מסטיקים מן החנות של אביה. היא קיוותה כי דבר זה לא יישנה.
"תראו תראו...מי זו אם לא האילמת המכוערת," צעק הינשוף שכה
חיבבה.
הם התקהלו סביבה, ומשכו בנוצותיה. לבה צעק ועיניה קראו למצוקה,
אך איש לא קרא את מבטה או שמע את פעימות לבה. אם רק הייתי
יכולה להשמיע קול, היא חשבה, בעוד הינשופים בזזו את גופה.
לילה אחרי מבחן המעבר האחרון שבוצע עליה, ניסתה הינשופה לטעון
להגנה. אך איש לא שמע את פעימות ליבה ואיש לא קרא את מבטה.
"היא פיתתה אותנו!"
"היא לא אמרה כלום! היא לא התנגדה!"
"מי היא בכלל?"
"הם ילדים טובים, היא סתם משקרת. היא מאוהבת בו, היא כוזבת
עלילות שווא!"
"זונה!"
"שקרנית!"
הם היו ילדים טובים שטעו. הינשופים האלו רק רצו לעבור את המבחן
האחרון. וכולם האמינו להם. למה להם להאמין לגירסתה של האילמת
הקטנה והאפרורית?
הרי מוריהם הרעיפו עליהם שבחים. חבריהם? העריצו אותם. נוצותיהם
של הוריהם בהקו ונצצו מרוב נחת אשר העניקו להם הבנים.
והיא, אתם שואלים? מה עלה בגורלה של הינשופה הזו?
מוריה הרעיפו עליה ביקורת. חבריה? שנאו אותה. איזה שם רע היא
נתנה לחברים שלהם. הם ילדים טובים! נוצותיהם של הוריה לא בהקו,
אך לאחר שגורשו מהקהילה הקטנה, בשל אמונתם בבתם, איבדו את
צבען.
נוצותיה של האילמת נשרו, אחת אחרי השניה. מדי יום השנאה הכתה
בה גלים כואבים של עצב, והיא נעשתה אפרורית אף יותר.
מי זו בכלל?
שוב שכחו בני התמותה מאותה ארץ רחוקה רחוקה, ונתנו לליבם
לקפוא. הבינה לא שככה בראשם, אך גם הם למדו את אמות המידה של
עולמנו הטוב:
בני טובים לא עושים דברים רעים.
קורבנות? הן אשמות. הן מפתות. הן לא מוציאות מילה מפיהן בנוגע
להתנגדות מסויימת.
אולי זה בגלל שהן הפכו לנציב של קרח.
הן קפאו. כל חייהן כעת מסתכמים באותו רגע בו קפאו.
אם רק היו זוכרים אותן, אולי להבה אחת של חום היתה מציתה את
הכפור.אולי."
