אתמול ישבתי בבית ולא עשיתי כלום, למען האמת גם לא חשבתי על מה
לעשות, זה פעם ראשונה מזה הרבה זמן שלא חשבתי על מה לעשות פשוט
ישבתי פעולה פשוטה שכל אדם עושה לפחות פעם אחת ביום אם לא
שלוש.
הדבר היחיד שרציתי  באותו רגע הוא להעלם מהמקום בו ישבתי, לצאת
דרך התיקרה דרך השמים והעננים והמעטפת של כדור הארץ לעולמות
אחרים, לקחת את עצמי למקומות שעוד לא הייתי בהם, פשוט לחלום,
זה תמיד נראה כאילו ברגע שאתה נשכב ושותק מתחילים החלומות , אז
נשכבתי על הגב, אבל פיק מוזר בגב שלי גרם לי לשבת זקוף, ישר
ולפקוח את העינים הכי גדול שיש בלי למצמץ ולהתמקד בקערת קרמיקה
של אמא, בכל פרט של הקערה, אבל בלי לשים לב בכלל שאני בוהה
בקערה, ההרגשה הזאת הייתה מוכרת מאוד אבל בכל זאת היה משהו קצת
יותר מוחשי מבדרך כלל. במקום שאליו נכנסתי פתאום הייתי במערב
הפרוע, קאובוי אחד ממש קשוח אם בגדים בצבע אופוויט עם פרנזים,
מגפיים חומות, סיכה בצד, שפיצים שעולים למעלה וסיכות כסף עם כל
מיני סמלים שלא הכרתי מהודקות לחולצתו, וכובע של קאובויים מאלה
שמכבדים את עצמם, הוא אחז באקדחים שלו ועמד מולי, מאחוריו עמד
רק בר מעץ ישן שהיה נראה כאילו הוא הולך לפול כל שניה וקקטוס
גדול במיוחד.
והוא עמד שם באמצע הכביש והסתכל לכיווני, ואז התמקדתי רגע
בעצמי, גם אני הייתי לבושה כמוהו, באותם בגדים רק בצבעים
אחרים, אוחזת באקדחים שקשורים לחגורה, שרק עכשיו שמתי לב שהיא
ממש מכבידה לי על המותניים, הסתכלתי לו בעיניים בהבעה קשוחה
וכעוסה של מישהי שעוד שניה הולכת לירות, הפכתי ללחוצה
ומבולבלת.
הסתכלתי לכיוונו, איש מוזר, לא הבנתי למה לעזעזל אני הולכת
לירות בו עוד רגע ומה הקשר שלי לרובים וקאובויים ומערב פרוע?
הזדקפתי והסתכלתי אליו בסימן שאלה גדול, שכנראה היה דבוק לי על
המצח כי פתאום הוא הפך מקאובוי קשוח לדמות קומיקס מחופשת
לקאובוי שצועקת עלי בקול צווחני:
למה לא ירית?
למה ויתרת?
זה היה הרגע שלך, המטרה שלך, את רצית להגיע אליה, את יודעת שזה
רק חלום, אפילו בחלומות את לא מעיזים ללכת עד הסוף, היריה
הייתה מביאה אותך למקומות מופלאים, פספסת את הרגע שלך, את
ההזדמנות שלך, החיים? כן? אז המשמעות שלהם? אז היא, זאת שאתם
כל כך מחפשים, היא כל כך פשוטה שזה מדהים, היא בדיוק ההפך ממה
שאתם עושים! לנצל את החיים עד הרגע האחרון, עד הטיפה האחרונה,
לחיות כל רגע ורגע, להעריך את זה שניתנה לנו האפשרות להיות
מאושרים גם אם הרגע שחלף לא היה משהו.
להעריך כל אדם ואדם, כי ביחד אתם בונים חיים והחיים בונים את
המשמעות, הסתכלתי עליו, דמות מצוירת מחופשת לקאובוי שמטיף לי
על מטרות החיים והמשמעות שמאחוריהם בעינים אדומות,
דבילי, לא?
אבל הבלהול תקף אותי מכל עבר, ומה אם הוא הרע בקומיקס הזה ואני
הטוב, מה אם הרגע נפלתי לעולם שבו אני יכולה לתקן את כל
הטעויות שלי או להפוך את החיים ליפים יותר, מה אם היריה הזאת
היא הגורל שלי? ובלעדיה לא יהיה יותר קיום, התכופפתי שוב
ואחזתי באקדחים שעל המותניים שלי, הוא הפך שוב לקאובוי הרציני
וצעק 'הנה לך'...
הזדמנות חוזרת, אתם תמיד צריכים אחת כזאת, ואני? התפקיד שלי זה
לתת לכם אותה, הייתה דקה של מתח בדממה ובבת אחת שתינו שלפנו
אקדחים, הרגשתי משהו פוגע לי ברגל ופתאום ראיתי ציפור חרוטה על
קערת קרמיקה ואת אמא שלי צועקת 'טל'! תקחי את אלון, לקחתי את
אח שלי הקטן בריצה וחשבתי על איך כל זה התחיל וכמה זמן ישבתי
ובהיתי.
ו... מי אמר שאי אפשר לחלום בישיבה?