הוא ישב שם בצד והביט בה.
ההיא שהוא כל כך אהב.
ההיא שהוא כל כך רצה.
הוא ישב שם בצד, בתחנת האוטובוס, והשקיף בה מרחוק.
ראה אותה יושבת וצוחקת עם חברותיה בקול רם.
נראית כל כך מקסימה.
נראית כל כך מאושרת.
מחייכת חיוך רחב וצוחקת צחוק מתגלגל.
הרוח נושבת ומעיפה את שערה, ממש כמו בסרטים.
אחת, אחת, היא נפרדת מחברותיה שהולכות לביתן בחיבוק ונשיקה.
והוא, הוא כל כך רצה להרגיש את עורה נוגע בעורו. הוא כל כך רצה
להרגיש את נשיקותיה בעצמו.
המשיך לשבת, להביט, לבהות.
והיא, לאחר שנפרדה מכל חברותיה ונשארה לבד, התיישבה בצד בשקט.
חיכתה שהאוטובוס שלה יגיע.
"זו ההזדמנות שלי!", הוא חשב.
חשב אך המשיך לשבת, להביט, לבהות.
והיא הרימה לכמה רגעים את מבטה.
עינייהם נפגשו.
הם עמדו שם, משני צידי הכביש והביטו אחד בשנייה.
ואף אחד משניהם לא זז.
"טוב, זהו... החלטתי! אני הולך", הוא אזר אומץ.
אוטובוס עצר לידה.
הוא החל לחצות את הכביש, ליבו הולם בהתרגשות.
האוטובוס המשיך לנסוע.
והיא כבר לא הייתה שם.