נועם: שלום דובי
ניסו: אה דובי, מה קורה?
דובי: מ'מצב אחים שלי?
נועם: החיים דבש, אם יורשה לי לשאול ביטוי מניסו.
ניסו: אלף כל אני מרשה לך ובית כל ועכשיו אני מפנה את הדברים
אליך דובי אז אני בפירוש לא מבין למה אתה אומר שאנחנו אחים שלך
אפילו שאנחנו בכלל לא אחים שלך ורק חברים טובים עוד בזמנו
שהיינו ילדים קטנים בגיל שבע.
דובי: טוב חבר קרוב מאח רחוק, אם לצטט את חכמינו זכרונם
לברכה.
ניסו: גם אני ניסו יש לי בזכרון את חכמינו אבל זה מאד לא מוצא
חן שאתה דובי אומר אחים שלי שזה כאילו רמז שאבא שלי ניסו ושל
אח שלי נועמיקו עשה מושי-מושי עם אמא שלך דובי!
נועם: מה?
ניסו: או שבמקרה היותר גרוע מבחינתי אז בשביל שדובי אתה תהיה
אח שלנו, זה אומר שאמא של נועמיקו ושלי עשתה מושי-מושי עם אבא
שלך שזה בפירוש לא מקובל עליי למה כל השכונה יודעת שהאבא שלך
זכרונו לברכה היה קקה בנאדם וזה.
נועם: ניסו, הגזמת!
ניסו: למה שאמרתי את האמת אז זה נקרא שזה הגזמה?
נועם: הזמנו את דובי על-מנת שיספר לנו על החיבור בינו לבין
יוסי סיאס. אין שום צורך להפגין כלפיו אנטיפתיות.
דובי: זה בסדר.
ניסו: אני לא אנטי שאתה יודע שאני אוהב את דובי באותו רמה שאני
אוהב אותך נועמיקו וגם באותו רמה שאני אוהב את אח שלנו נחומי
שנסע לאמריקה לעשות מכה אבל הוא, דובי, כן? לא אח שלנו וזה
חשוב שהקוראים יידעו.
דובי: נועם, ניסו צודק.
נועם: בכל אופן אני מבקש להתנצל בשם אחי חסר הטאקט.
דובי: אוקיי. אז אני יכול לספר עכשיו את הסיפור על איך התחלתי
לאהוב את יוסי סיאס?
ניסו: טוב, אז אני רוצה לפנות אל כלל הקוראים שלנו בבקשה תשלחו
מכתבים לכבוד שרת החינוך והתרבות הגיברת לימור לבנת בבקשה
שתחזיר מאמריקה את יוסי סיאס לתחומי מדינת ישראל למה שמה
באמריקה הוא נאלץ למכור פרחים ליהודים מליאנים, וכאן במדינת
ישראל ביתו האמיתי פלוס תסדרי לו בבקשה הגיברת לבנת תוכנית
ברדיו לטובת המאזינים כמו שאת אוהבת לעשות.
נועם: ועתה, ללא שיהוי נוסף, סיפורו של דובי.
דובי [מכחכח בגרונו]: אני מתחיל בסיפור: פעם, מזמן, כשעוד
הייתי צעיר ויפה, הייתי בצבא, ומוצאי-שבת אחת שמו אותי לשמור
בפטרול, שתים-עשרה עד ארבע.
ואני בכלל לא אמור לשמור, אבל קופרמן, חבר טוב שלי, חייב לצאת
הביתה. חייב, ככה הוא אומר לי, חייב, והתעריף הוא מאתיים שקל
לשמירה של סופשבוע, ואני ממילא לא לחוץ לצאת הביתה, מה כבר יש
לי לעשות שם, ומאתיים שקל זה הרבה כסף באותם ימים, אז אני
מסכים.
ניסו: אתה דובי יש לך ראש של עסקים אתה [מהנהן] אחרי הסיפור
נראה לי אנחנו אתה ואני נדבר קצת ביזניס.
דובי: בשמחה, אבל אחרי הסיפור. עכשיו אני חוזר לסיפור: קיצור,
פטרול. אני דווקא ביקשתי מגדל, כי שם שומרים לבד וככה יש לי
זמן למחשבות שלי עם עצמי, אבל הקצין תורן שם אותי בפטרול, ולא
רק ששם אותי בפטרול, אלא יחד עם אורי. אתם מכירים את האנשים
שמדברים נונסטופ גם כשאין להם מה להגיד?

[נועם מהנהן]

דובי: אורי, זה בדיוק אורי... אז כדי לסתום לו את הפה, הבאתי
ווקמן קטן לפטרול. ממילא הקצין תורן העדיף להתחמם בחדר שלו עם
הג'ינג'ית מהשלישות, אז למה לא ווקמן...
רק מה, נדפק הטייפ.
באסה.
אז אין לי ברירה, ואני שם רדיו. רק חשוב לדעת שאנחנו מדברים על
רמת הגולן, והפטרול יוצא במאחורה של איזה הר, אז אין מי יודע
מה קליטה. בקושי שומעים שם רשת ב' ועוד איזה תחנה חסידית,
וברשת ב' יש את יוסי סיאס. עכשיו אני בדילמה: מצד אחד יש את
אורי, שרוצה לספר לי בפעם האלף על הקורס קצינים שהוא מת לצאת
אליו, ומהצד השני יש את יוסי סיאס שמשחק אותה פסיכולוג ומדבר
על אהבה. בקיצור, אני בין הפטיש לסדן, כמו שאומרים, וגם היה
קר. אז אני ככה חושב על קופרמן, ועל הבלונדה שהוא מתקתק, ועל
הקצין תורן עם הג'ינג'ית מהלישכה, ואני, מה אני יש לי, יוסי
סיאס, ואז עולה אשה -
ניסו: אתה בא להגיד לי שקופרמן החננה צמרת הזה פינפן
בלונדאווית שאתה היית בפטרול?
דובי: ככה הוא סיפר לי, אני לא יודע אם זה באמת קרה... בקיצור,
אשה עולה לשידור. שלום למאזינה הבאה, אומר יוסי סיאס, והיא
אומרת, הקול שלה קצת רועד, 'שלום יוסי'.
ויוסי, הקול שלו יציב ורך, מלטף כזה, הוא מרגיע אותה. מה שמך
גבירתי, הוא שואל אותה, והיא עונה לו שהיא מעדיפה להישאר
בעילום שם.
ויוסי, וואלה קול נעים יש לו, מקבל את הבקשה, ומתחיל לדובב
אותה: 'על מה רצית לדבר, גבירתי?' וההיא מתחילה לספר לו על
בעלה.
ויוסי ככה קולט שהדברים שלה יוצאים מהלב, מהבטן, אז הוא שותק
ונותן לה לשפוך את המונולוג שלה, ומה אני אגיד לכם... וואחד
מונולוג היא דפקה שם, ככה דיברה לגמרי מהבטן.
אז היא מספרת שבעלה לא עובד, ושזה כבר הרבה זמן הוא לא עובד -
וזה לא כמו היום שיש מלא מובטלים, אז זה לא היה כל כך מקובל -
ושהבעל שלה בכלל לא מחפש עבודה, ושהיא צריכה לפרנס אותו, והיא
עובדת בתור מזכירה בבוקר, ולפעמים יש לה גם משמרת שניה בערב
בתור קופאית בקולנוע, ויוסי ככה שואל אותה אם הבעל לפחות מסייע
בעבודות הבית, והאישה צוחקת.
צחוק מריר יש לה, ויוסי שותק, לא נעים לו, וגם האישה שותקת,
ויוסי מנסה, ככה בעדינות, לשאול אם היא ביקשה מבעלה לעזור, או
לפחות לרמוז לו, וזה פותח אצל האשה עוד ברז ושוב היא שופכת
מונולוג שלם על איך שהבעל שלה לא מוכן להזיז אצבע, ככה היא
מגדירה את זה, לא מוכן להזיז אצבע, ולא מוכן להשתתף בנטל של
החזקת הבית, לא שוטף כלים, לא מוריד את הזבל, לא עוזר לנקות,
להיפך, אפילו אם הוא שותה קפה, ככה האשה מתארת בכעס, אפילו אם
הוא שותה קפה הוא לא ישים את הכוס בכיור. אני לא מדברת על
לשטוף את הכוס, האשה כבר מרימה את הקול, רק שישים את הכוס
בכיור, ריבונו של עולם, מה הבעיה לשים את הכוס בכיור, וככה
האשה כבר נסערת, ויוסי - קצת בתפקיד ריבונו של עולם - מקשיב.
והאשה מספרת לו שבערב צריך לקלח את הילדים, יש להם שלושה
ילדים. עכשיו, אם היא בבית, היא מקלחת אותם, אבל כשהיא במשמרת
בקולנוע, אז בעלה נעלם מהבית, והילדים הולכים לישון מלוכלכים,
ועכשיו האשה כבר קצת בוכה, ואומרת ליוסי, מילא אני, אבל ככה
להזיק לילדים? מה הם אשמים? והיא ממשיכה לבכות, ויוסי קצת
שותק, נותן לה להירגע, ואז שואל אותה אם היא חושבת שבעלה מנסה
להעניש אותה באופן שבו הוא מתנהג, והאישה חושבת קצת, ואז אומרת
בכנות שהיא לא יודעת, היא לא בטוחה ויוסי מנסה לברר, בעדינות,
אם היא חושבת שבעלה כועס עליה, והאשה נזכרת שבאמת בעלה הרבה
פעמים כועס על ההורים שלה, כי הוא טוען שהם, ההורים שלה זאת
אומרת, מנסים לסכסך ביניהם, ומכניסים לה לראש כל מיני שטויות
נגדו.
ואז יוסי אומר לה 'גבירתי', ומרגישים שקצת לא נעים לו, ולוקח
זמן עד שהיא שומעת שהוא מדבר אליה, כי היא שוב בתנופה של
התיאור של היחסים בין בעלה להורים שלה - והרבה אהבה אין שם -
אז יוסי אומר לה: 'אני נאלץ לקטוע אותך, כי החדשות בפתח, אבל
נמשיך לשוחח מייד אחריהן', והאשה עוד ממשיכה לדבר קצת, אבל
הפיפסים עולים עליה, ויש חדשות.
ובינתיים בזמן החדשות, פתאום יש לי זמן לחשוב, ואני מרגיש קצת
לא נעים, קצת מציצן כזה, בכל זאת עכשיו אני נכנס -
נועם: אני יכול להבין את ההרגשה שלך, שהרי -

[ניסו נועץ בו מבט מאיים]

נועם: סליחה, תמשיך בסיפור.
דובי: בכל זאת אני עכשיו נכנס לתוך הנשמה של האישה הזו, לתוך
הפינות הכי עמוקות של החיים שלה, וזה לא נעים, אבל אני כבר קצת
מהופנט, ופתאום אני שם לב שאורי ככה מסתכל עליי בצורה מוזרה,
אבל...

[ניסו ממשיך להביט בנועם באיום. נועם מביט בניסו בהתנצלות.
דובי מביט בשניהם בתמיהה]

נועם: סליחה, תמשיך בסיפור.
דובי: אוקיי. החדשות נגמרות - בלילה החדשות קצרות יותר - ויוסי
חוזר לאישה, ולפני שהוא נותן לה את רשות הדיבור, הוא ככה חוזר
על התקציר, לטובת המאזינים שהצטרפו רק עכשיו, והתקציר קשה, קשה
מאד: בעל שלא עובד, שלא עוזר בבית, שמזניח את הילדים, לא
מתייחס לאשה, מסוכסך עם ההורים שלה. לא נעים בכלל.

[דובי לוגם מכוס המים. קיצי נכנסת לחדר ונשכבת לרגליו]

דובי: בקיצור, יוסי שואל: 'תגידי, מה אומרות החברות שלך?',
והאשה קצת מגמגמת, קצת מהססת, קצת מפתיע אחרי השטף והגילוי לב
שהיו קודם, אבל בסוף היא אומרת שאין לה חברות, ויוסי מרגיע
אותה, הוא באמת טוב בזה, אשכרה קול דבש יש לו, והאשה מספרת לו
שהיו לה חברות, אבל הבעל שלה ניתק את כל הקשרים, ויוסי קצת לא
מבין איך אפשר לעשות כזה דבר, אז האשה מספרת לו שבעלה פשוט היה
מנתק לה את הטלפון באמצע השיחה, או שאם חברה שלה היתה באה
לבקר, אז הוא - הבעל - היה מתיישב בסלון רק עם תחתונים, ועושה
כל מיני דברים.
ויוסי מבין שלאשה לא נעים לפרט, אז הוא לא שואל איזה דברים,
ובמקום זה הוא שואל, בעצם מציע, שאולי היא תלך לחברות במקום
שהן יבואו אליה, ואז האשה פורצת בבכי, ועוברות אולי שתיים-שלוש
דקות עד שהיא מצליחה שוב לדבר, ואז היא מספרת ליוסי, שבינתיים
חיכה בסבלנות, באמת יש לו הרבה סבלנות, אז היא מספרת לו שהיה
איזה מקרה שהיא הלכה לחברה שלה, וחזרה בתשע בערב - היא מדגישה
שזה היה בתשע בערב, שחלילה יוסי לא יחשוב שהיא חזרה באמצע
הלילה - אז בעלה נעל את הדלת ולא נתן לה להיכנס, והיא היתה
צריכה לישון בלילה אצל השכנים, ותחשוב, היא אומרת ליוסי, תחשוב
איזו השפלה זאת, ריבונו של עולם, ואיך הסתכלו עליי בבניין
למחרת.
עכשיו, יוסי שואל למה היא לא קראה למשטרה, כי זו כבר עבירה
פלילית, אבל האשה מגחכת, היא כבר מרגישה ממש בנוח עם יוסי,
והיא גם קצת פרקה דברים מהלב, אז היא פתאום אפילו קצת צינית,
והיא אומרת, מה כבר משטרה יכולה לעזור, ויוסי יודע שהיא צודקת,
כי מה כבר משטרה יכולה לעשות במצבים כאלה, אבל הוא בכל זאת
מנסה, ושואל, ככה באמת בזהירות, אם היתה גם אלימות פיזית.

[דובי נוגס מעוגת התפוחים המצוינת שהכינה רעיה
קונפינו-טרנטינו. קיצי מתחככת ברגלו הימנית ומקבלת בתמורה פיסת
עוגה]

דובי: והאשה אומרת שלא הרבה, זאת אומרת, תראה, סך הכל הוא בן
אדם טוב, היא אומרת על בעלה, ואני בטוחה גם שהוא לא התכוון.
ויוסי שואל, לא התכוון למה? והאשה מספרת שפעם אחת, אבל באמת רק
פעם אחת, יוסי, פעם אחת היתה סטירה, אבל אחר-כך הוא התנצל,
ובאותו יום הוא אפילו שטף כלים.
ויוסי מנסה שוב: 'למה הוא לא שטף כלים גם ביום שאחרי?' הוא
שואל, והאשה, עכשיו היא כבר די רגועה, השקט שאחרי הסערה כמו
שאומרים, האשה עונה לו שככה זה, ככה זה בעלה, ואין מה לעשות.
ויוסי קצת עצוב. הוא אומר לאשה, בעדינות: 'תראי, הוא לא עובד,
לא עוזר בבית, מרחיק אותך מהחברים והמשפחה שלך, לא משקיע
בילדים. תמונה קשה תיארת לנו פה, ואני קצת לא מבין, ואני לא
מתכוון לתקוף אותך, אבל אני חייב לשאול: למה, בעצם, את נשארת
לחיות איתו?'
והאשה עונה, מייד, ככה אינסטינקטיבית: 'כי אני אוהבת אותו'.

[שתיקה משתררת מסביב לשולחן. ניסו ונועם - הלא הם האחים גרין!
- נראים מהורהרים. דובי טורף פרוסת עוגה נוספת. קיצי מתלקקת.
כעבור חמש דקות:]

ניסו: או-לה-לה דובי אתה הבאת לנו סיפור מאד מאד יפה למה שהוא
גם אמיתי מהחיים וגם עם הרבה רגשות ועכשיו נועמיקו יעשה
תגובה.
נועם: אין צורך בתגובה, הסיפור עומד בפני עצמו.
ניסו: אבל אנחנו אתה ואני תמיד עושים תגובות איפה שיש
סיפורים.
נועם: בדפי התגובות אנו נוהגים להגיב, כאן אנחנו על תקן
מאזינים בתוך סיפורו של דובי.
ניסו: אז בתגובות יבואו האנשים והם האנשים יעשו תגובות?
נועם: אין צורך בתגובות. אם יורשה לי להביע משאלה מעט חריגה,
הרי שאני מקווה כי ציבור הקוראים יימנע מלהגיב ו/או לדרג את
הסיפור הנוכחי.
ניסו: אבל אם לא יהיו התגובות אז איך נדע אם הקוראים הם אוהבים
אותנו כן או לא?
נועם: נדע, ניסו. אל תדאג, נדע.