"מיכאל, למה אתה לא מתקשר אלינו אף פעם?" סבתא יונה מיהרה
לשאול את הנכד היחיד שלה.
"כי... כי ככה, אוף סבתא, תעזבי אותי. אני בא אליכם כל יום
שישי ואתם ממהרים לגרש אותי בשעה שש." מיכאל לא אהב את השיחות
האלה, הן נראו כאותה השיחה בדיוק רק בשעה אחרת. בכל פעם סבתא
הייתה מתקשרת ומוצאת אותו לבד בבית, אבא בעבודה ואימא מטיילת
לה. "סבתא, מה שלום סבא?" מיכאל קטע את המחשבות שלו וניסה
לסיים את השיחה במהירות.
"בריא כמו נער בן 20", סבתא עשתה זאת במקומו, "טוב חמוד, סבא
קורא לי, אני צריכה ללכת, תמסור דרישת שלום ואימא ולאבא". לפני
שמיכאל הספיק להגיד משהו סבתא טרקה את השפופרת ומיהרה לחזור
למסיבת חילופי הזוגות שהיא וסבא מנחם היו עורכים בכל יום שישי
בשעה שבע וחצי בדיוק.
מיכאל נאנח, זרק את הטלפון על המיטה והמשיך לחפש תמונות ערום
של מוניקה בלוצ'י. למרבה הפלא איבד את הרצון שלו בחיפוש אחר
הידע, הפיל את עצמו על המיטה והחל להרהר על החיים שלו.
אימא שלו, חדווה, היא סגנית מנהלת באחד האגפים הבכירים של
"טבע", עשרות אנשים מתחתיה. אבא שלו, מנחם, הוא רופא בכיר בבית
החולים "איכילוב". שני הוריו נוטים לעבוד עד שעות מאוחרות
בצורה מוזרה מעט, מנחם עובד לילות רבים מאוד בבית-החולים,
מקדיש את עצמו לעבודה (כך נראה במבט ראשון), וחדווה מוצאת את
עצמה מתקשרת הביתה לאחר סיום יום העבודה ואומרת למיכאל להזמין
לעצמו פיצה כי היא תחזור מאוחר. מיכאל לא ראה את ההורים שלו
הרבה, כסף הם הרעיפו עליו בצרורות, הוא יכל לקנות חיים שלמים
בכל הכסף הזה, אולם הוא חסר חשיבות מבחינתו. ההרהורים הכאיבו
לו לראש, הוא הסתכל על חלל החדר שלו. מיטה ענקית, ארון מלא
בבגדים מהמיטב, מחשב שלא יבייש מנהלי חברות היי-טק,
פלייסטיישן, מה לא? "אני גר בקיסריה, על מה אני מתלונן
לעזאזל?!" בנוסף לכאב הראש שלו התעייף הילד, סגר עיניו וקיווה
לחלומות נעימים ורטובים על מוניקה שלו.

מיכאל התעורר באמצע הלילה, במקום חלומות ורודים על מוניקה חווה
סיוטים על בחורות שמנות שמתרוצצות להן בביקיני על החוף. מיכאל
ניער את הראש, נשם כמה נשימות עמוקות וזרק את החולצה נוטפת
הזיעה שלבש על הרצפה. הוא התעורר באמצע הלילה, כאב הראש שהחל
מקודם לא פסק, אף התגבר. אלוהים מכה בי עם פטיש - חשב לעצמו.
הרכיב משקפיו ועשה דרכו לחדר של אימא בעודו מחליק אצבעות בין
העיניים למשקפיים על מנת לשפשף אותן. הוא ראה אור מתחתית דלת
חדר השינה אך לא שמע רעש, הדלתות היו חסינות רעשים (ליתר
ביטחון), מיכאל הניח שאימא חזרה ופתח את הדלת בעודו משפשף את
עיניו. "אימא, כואב לי הראש, את יכולה בבקשה לתת לי כד..."
מיכאל נעמד דומם, פעור פה, משותק כנגד למה שרואות עיניו. על
המיטה היה שכובה אישה צעירה, בשנות העשרים לחייה, גופה ערום
ואזיקים על ידיה ורגליה, רותמים אותה לקצוות המלבניים של
המיטה. מולה נעמדה חדווה, לבושה בגדי לייטקס צמודים ומחזיקה
שוט בידה הימנית. "פאק", סיננה חדווה מתוך מבט של בושה, "לך
לחדר שלך", צעקה על מיכאל. מיכאל המשיך לעמוד פעור פה, אך
בניגוד לקודם הופיעה בליטה במכנסיו, הוא התמקד על האישה ששכבה
על המיטה, הוקסם מיופייה הערום, או שסתם היה בשוק כי ראה אישה
ערומה בפעם הראשונה בחייו, ולא על מסך המחשב שלו. "היא יפה
כל-כך, כמו מוניקה", חשב לעצמו. מיכאל מיהר לנער את ראשו ורץ
במהרה אל חדרו. נעל את הדלת וכיסה את עצמו תחת השמיכה, תמונה
אחת עברה בראשו, הוא מצא את מוניקה שלו. בו זמנית ניסה לעכל מה
לעזאזל אימא שלו עשתה באותם הרגעים, יותר חשוב... למה?! כאב
הראש כרסם את ראשו של מיכאל, הוא נעל את הדלת והלך לישון.
מיכאל לא יצא יומיים מהחדר שלו, לא אכל, לא שתה, רק ישן.

"מיכאל, אני צריכה לדבר איתך", צעקה חדווה מהצד השני של הדלת.
מיכאל פתח את הדלת ואימא שלו התיישבה לידו. הוא ציפה לשיחת
הרגעה כלשהי, משהו שיגרום להכל להעלם, אך התבדה.
"אם תספר את זה למישהו, לבן-אדם אחד! אני אוציא לך את הקרביים,
שמעתי אותי?" חדווה צעקה עליו תוך כדי תפיסת הפנים שלו עם ידה
הימנית. מיכאל חשב על תשובה נאותה, אך כל מה שיכל לעשות זה
להנהן בהסכמה ובכניעה. חדווה הסתפקה, ליטפה את ראשו של מיכאל
ונשקה לו על המצח, לפני שעזבה את החדר שאל אותה מיכאל, "אימא,
איך קוראים ל... ל..." חדווה חייכה, "קוראים לה מוניקה, היא
עובדת אצלי. שוב, אף מילה! אני מזהירה אותך ילד". עיניו של
מיכאל זהרו, הוא היה מאוהב.
מובן שהחיים לא המשיכו כהרגלם, מיכאל היה הולך לו ומדמיין את
אהובת ליבו שוכבת על אותה המיטה, מעוטרת בורדים ולובשת כותונת
לילה שקופה, מצפה לבואו. היו פעמים שנתקע בעמודים או באנשים
תועים ברחוב בעקבות כך. בעקבות דיונים חוזרים ונשנים עם המראה
- עם עצמו, החליט שעליו לדבר על כך עם מישהו ללא קשר למה שאימא
שלו אמרה לו. הוא החליט לחכות לערב, אבא שלו אמור לחזור הביתה
ואימא בטח שוב "תעבוד" עד מאוחר.
מיכאל ישב במפרסת, צפה בים, הריח והרוח האפירו על כל מה שהטריד
את ראשו. הוא שמע טריקת דלת, "יופי, אבא הגיע. אני אתן לו מעט
זמן לנוח ואז אני אדבר איתו", החליט בינו לבין עצמו. לאחר כעשר
דקות מיכאל שמע רעש שהקפיץ אותו על המקום, ניפוץ של זכוכית.
מיכאל החל הולך במהירות אל מקור הרעש, הוא מצא את עצמו במטבח.
בפינה אחת שכב לו בקבוק מרוסק של ברנדי, רוב הברנדי שפוך על
הרצפה או מותז על הקיר. מיכאל עזב את המטבח ופנה אל הסלון, שם
מצא את אבא שלו. מיכאל עיוות פרצופו למראה אביו, הוא מצא אותו
קופץ על המקום בעודו מקלל, קופץ ומרסק את הביפר שלו. "אני לא
יכול יותר! תעזבו אותי! נמאס לי מכם! דיי לצפצף!" מנחם צעק
ובכה בו-זמנית, לאחר דקה אחת הפסיק והפיל את עצמו על הכורסא.
"מי אתה?" פנה מנחם אל מיכאל במבט עליז ולא מובן.
"אני הבן שלך, מיכאל. אבא, מה קרה לך?"
"אהה, נכון. שכחתי", מנחם החל לצחוק בצורה מוזרה וחולנית.
"אבא, שוב שתית? בוא, אני אקח אותך למיטה", מיכאל היה רגיל
למצב הזה, אביו נטה לשתות יתר על המידה במקרים מאוד רבים. פעם,
בחתונה של אחותו מנחם שתה כל-כך הרבה עד שעלה על הבמה וקילל את
התזמורת, המשפחה המורחבת עדיין לא סלחה על זה לאבא, אבל לא
אכפת לו, הוא עשיר - הם עניים.
למרות מצבו של אביו, החליט מיכאל בכל זאת לדבר איתו, חשב שאולי
השיחה תפיק תועלת כלשהי.
"אבא, יש לי בעיה..."
"לך יש בעיה?! לך?! למי אכפת מהבעיות שלך, לי יש בעיה!" מנחם
החל לצעוק על הבן שלו תוך כדי שהוא מזיז את הידיים שלו בצורה
לא מובנת. "אני אימפוטנט! לא עומד לי הזין! אני מרים אותו, הוא
נופל, אני מרים אותו שוב, הוא נופל שוב. הוא מת! מה אני אעשה
עכשיו? מה אימא שלך תגיד?" מנחם החל למרר בבכי.
מיכאל רתח, הבעיה של אבא שלו לא עניינה אותו, הוא ממילא לא
הזדיין עם אימא כבר שנתיים, חדווה חוזרת על כך בכל פעם שחברות
שלה באות אליה.
"אל תדאג, לא תהיה לך בעיה עם זה", אמר מיכאל ופנה אל עבר החדר
שלו.
"מה? מה אמרת לעזאזל? תחזור לפה! אתה שומע אותי?" מנחם החל
ללכת אחרי הבן שלו אך לאחר כמה צעדים נתקעה רגלו עם השולחן
ונפל על השטיח.

בניסיון להרגיע את נפשו החליט ללכת לסבתא וסבא שלו, הם לבטח
יתנו פתרון לצרה שלו, לכאב הראש שלו. זה היה יום שישי חמים
למדי, השעה הייתה שמונה בערב. מיכאל הלך לכיוון הבית של סבתא
וסבא, הוא היה בערך עשרים דקות מהבית שלו, אבא סידר להם וילה
בקיסריה כדי שיגורו קרוב. החנייה הייתה מוצפת מכוניות, מיכאל
לא טרח לתת תשומת לב מיוחדת לדבר, "מסיבה בבית השכן", הניח לו
והלך לכיוון הדלת. הדלת הייתה פתוחה, הוא נכנס פנימה וקרא
"סבתא?" מיכאל היה בטוח שהוא הולך להקיא את נשמתו באותו הרגע.
מולו נעמדה חבורה נרחבת של אנשים בגיל העמידה, מדברים אחד עם
השני, אוכלים, שותים, בערום! באותו הרגע נכנסה סבתא שלו עם
קופסא מלאה בקונדומים. כאשר ראתה את מיכאל, הפילה את הקופסא על
הרצפה וסיננה "ווי זמיר".
מיכאל תפס את רגליו וברח משם כמה שיותר מהר. "למה, אלוהים,
למה?" החליט בליבו שאלוהים הוא סדיסט שרוצה לגרום לו לאבד את
שפיותו. באותו היום החליט מיכאל להפסיק להאמין באלוהים, אלוהיו
אכזב אותו. הוא מאמין רק במוניקה, מוניקה שלו.

מיכאל החליט ללכת אחרי האמונה שלו, בכל יום היה הולך לעבודה של
אימא שלו כדי להסתכל על מוניקה, האלוהים שלו. הוא היה מצלם
אותה בלי שהיא הייתה רואה, היה משאיר לה פרחים כאשר הייתה
הולכת, על מנת שתראה אותם ביום הבא, אף היה שולח לה שירים שהיה
כותב עליה דרך האי-מייל שהצליח לסחוט מאימא שלו.
בכל פעם שמוניקה הייתה מחייכת לעברו עולמו נהייה ורוד יותר.

שנה עברה, מוניקה הפסיקה לעבוד ב"טבע", חדווה פיטרה אותה כיוון
שבסופו של דבר היא הגישה תלונה על הטרדה מינית. עולמו של מיכאל
חרב, אך הוא לא הפסיק להאמין באלוהים שלו,
במוניקה שלו.