זה מתחיל קצת אחרי עידן גן העדן, בהפוגות שבין נשיקה לחיבוק,
בין מלמולי ה"ממי" וה"קושקוש". בהתחלה בעיקצוצים קטנים לא
כואבים, ואחר כך בחירחורים של ממש. בסוף היא מגיעה, בלתי
נמנעת, קבלו אותה במלוא עוזה - המריבה הראשונה!

"גן עדן". נחלתו הראשונית של כל זוג מתחיל. השלב בו נראה כי
החיים הם דבש והיחסים הם הקצפת המוקצפת שעל הדבש. אין אדם
בעולם מלבדכם (ואם יש אז הוא נורא מפריע). אתם חיים בתחושה שעם
האחד או האחת תשוטו בשלווה על פני מים שקטים נטולי סערות - הרי
"איך אפשר לריב איתו? הוא כזה מותק, מושלם, יפה, חכם וטוב לב".


ואז, כמו שאמר ברטולד ברכט, כמו האהבה גם המלחמה תמיד מוצאת לה
את הדרך לפרוץ. לאט לאט, עם שוך סערת הארוס, מתחיל לבצבץ ה"אני
עצמי" האינהרנטי של כל אחד, מתחילים להוציא החוצה איש-אישה את
מסקנותיהם מאי-אלו קשרים לא מוצלחים ואת רשימת המכולת הארוכה
של כל הדברים שעליהם הם לא מוותרים ("בחיים!"). את כל החומר
הזה מטיחים לאט לאט באדם שממול, מנסים לבדוק את גבולות הקיבולת
שלו ומשערים ממש מתמטית: "כמה אני יכול/ה להתאים אותו/ה אליי".


כך, עם המטען הזה, ממשמש לו ובא במינונים קטנים ולא מעיקים שלב
"העיקצוצים המוסווים". עיקצוצים מוסווים הן אמירות עוקצניות,
מטיפות, הנאמרות בחינניות מצד בן הזוג הפוטנציאלי, בפה מלא
חיוך מאולץ. כולן מתחילות במילים: "מתוק שלי, אולי לא תעשה
את...", או: "חמודה שלי, איזה נחמד היה אם לא היית עושה...".

עוברת לה תקופה מאופקת משהו ועולים מדרגה לשלב "הפרצופים".
פאזה של אוסף מעיק עטור מיני קרבות ללא מילים. הטקטיקה המנחה:
עוד לא ממש לדבר על מה שמפריע, אלא רק לשנות את תווי הפנים ללא
היכר לאבסטרקט מעוות, עד שהופכים להיות החרצופים של עצמנו, תוך
ציפייה מבן/בת הזוג שיבינו לבד מה לא בסדר.

פתאום אתם מגיעים להכרה שהמושלמים ההם ממול לא מתכוונים להיכנס
לחליפה המדויקת שתפרתם להם, וכמה מפתיע - הם בכלל רוצים להכניס
אתכם לחליפה שתפרו מנגד. הזעזוע ההכרתי מאיץ את השלב הקובע -
"הקרב הגדול". במלחמה הזו כבר יש אסטרטגיה, ואתם באים מוכנים
מראש, כאדריכלי מלחמה ממולחים, מעמיסים על גבכם פק"ל אגו מלא,
צידה לקרב הגדול, משנסים מותניים, מרימים אף ומתחילים לירות
צרורות: "אני צריכה מרחב - אני רוצה ביחד", "תמיד עושים מה
שאת/ה רוצה" ועוד שלל דעות קדומות ושאריות שהטביעו בנו האקסים.


במלחמות האגו האלה אין חכם, יש רק צודק. ממטר הטענות הנוחת על
ראשכם אתם פתאום מגלים שבני הזוג שלכם ניחנו בכישורים של בית
המשפט העליון. בשצף דיבור הם מביאים טיעונים נגדכם ברמה שלא
הייתה מביישת את ששי גז. שלא לדבר על הזיכרון הפנומנלי שלהם,
המוציא רצף של פרטים מדויקים בגין כל העוולות והרעות שעשיתם
להם עד כה, כולל תיאור מדויק של היום והשעה והקלטות בזמן אמת
של ההבטחות שהבטחתם ולא קיימתם.

בעודכם עומדים מול תלי הראיות הללו, אתם מוצאים עצמכם באחת
משתי סיטואציות: או חסרי אונים כי לא ניחנתם בזיכרון כשלהם,
מתריסים: "אני, שלא כמוך, לא שמה לב לפרטים. אני מתייחסת למהות
של הבעיה" (קרי: חתיכת מעצבן - מאיפה הזיכרון הזה? לי אין
דוגמאות); או שנוקטים בטקטיקה עתיקה יומין - משרבבים שפתיים,
ממצמצים בעיניים וסוחטים מהם התנצלות (גם אם הם צודקים).
המינגוויי אמר שבמלחמה אין מנצחים, כולם מפסידים. אני אומרת
שלקרבות האלה מגיעים כדי לקחת שלל הביתה. אנחנו מגיעים למערכת
יחסים מובנים, מעוצבים, ומצפים לתפוס את בן הזוג ולעצב אותו
כמו חימר בגן.

אומרים שהאהבה מנצחת (האהבה בתגובה: "לא לוקחת אחריות, יש לי
מספיק על הלב, תנו קצת קרדיט להגיון). אז או ששורדים את הכאסח,
או שמבינים שהפער כל כך גדול שאי אפשר לגשר עליו, והולכים על
הפרדה חד-צדדית. כך או כך, אי אפשר להימנע מחירחור המלחמה
הראשונה. אמר כבר אריסטו - אנחנו יוצאים למלחמה כדי שנוכל
לחיות בשלום, ומוטב כמה שיותר מוקדם.