אחרי שהכלבה שלי המליטה, נכנסתי לדיכאון שלאחר לידה. אני יודעת
שזה נשמע קצת מטומטם, כי היא די המשיכה עם החיים שלה, אבל אחרי
שהגורים עזבו, כאב לי, הרגשתי ממש בודדה והנחמה היחידה שמצאתי
היה בכלבה, שהפכה יותר ויותר אדישה למצב ככל שהזמן עבר.
מצבי לעומת זאת החל מתדרדר ולא מצאתי נחת, התחלתי מחפשת משמעות
קיומית, ותשובות לשאלות ללא מענה. ניסיתי הכל, החל מפרוזאק
לכלבים ועד טריפים, רק בשביל קצת שקט במוח.
בסופו של דבר החלטתי לנסוע לחפש את עצמי, השארתי את הכלבה אצל
ההורים ונסעתי להודו, אני לא יתחיל עכשיו לפרט בדיוק מה היה
שם, רק שעד שמצאתי את דרכי בחזרה הביתה כבר באמת חשבתי שאני
כלב, ולאחר שהבינו הורי שאני גם לא ממש מחונכת, סגרו אותי בבית
משוגעים והשאירו את חינוכי לאלה המתמחים בכך.
לאט לאט התחלתי להתרגל לחיי הכלב, בני האדם שם היו לרוב מאוד
נחמדים, הם האכילו אותי 3 פעמים ביום וגם שחררו אותי לגן כדי
שאוכל לעשות את צרכי בניחותה ולשחק עם בני האדם ושאר החיות
שהיו שם.
כשהורי היו מגיעים לבקר, הייתי נובחת עליהם, ואפילו נשכתי את
אימי באחת הפעמים שניסתה לתת לי מכה על האף ואז יום אחד הם
הביאו איתם את הכלבה שלי, היא נראתה לי שונה פתאום, אז רחרחתי
אותה קצת והסתובבתי סביבה בסקרנות וקשקשתי בזנבי בחיבה.
היא פשוט התבוננה בי במשך דקות ארוכות ולבסוף שאלה: "איך זה
שלך אין פרעושים?" |
