ובלילה שלפני הטיפול ראיתי בחלומי רופאת שיניים גדולת מימדים
ודוחת מראה הקושרת את ידי ורגלי באכזריות לכיסא הטיפולים. ללא
הרדמה וללא כל התראה מוקדמת החלה רופאת השיניים לקדוח מתוך
הנאה ברוטאלית בתוך פי הפעור לרווחה עם מקדח "וידיה" עב מידה
המיועד לקידוח קירות בטון. צחקוקה המתגלגל של הרופאה הסדיסטית
ליוו בדיסוננס צורמני בלתי נסבל את צלילי המקדחה המרטיטה
והמצמררת. דם חם ניתז בקילוחים לכל עבר מפי המבועת, צובע את
המקום בכתמים של אדום, מה שמזכיר יותר בית מטבחיים מאשר מרפאת
שיניים. אוי כמה טוב היה להתעורר ולהיווכח שפי אינו שותת דם
והכול היה רק חלום בלהות.
בבוקר, כמה דקות לפני מועד הטיפול כבר הייתי ישוב בחדר ההמתנה
לד"ר מוניקה - מומחית לטיפולי שורש - כך היה כתוב על שלט
בכניסה לחדר הטיפולים.
מראות הזוועה מהלילה הקודם צפו ועלו אל הכרתי בהדרגה, מרטיטים
את גופי המזיע והיוקד
מאימה כשצלילי קידוח צורמניים נשמעו בברור מבעד לדלת הסגורה.
לא עברו חמש דקות של חיל ורעדה עד שמפתח חדר הטיפולים יצא אדם
מבוגר מלווה בבחורה צעירה זהובת שער, תכולת עיניים ובעלת גזרה
חטובה להפליא הלבושה בחלוק לבן. "ולא לאכול שעתיים" פקדה על
הפציינט שהחל לשים פעמיו בחיפזון לעבר היציאה. הייתה זו רופאת
השיניים ד"ר מוניקה - מומחית לטיפולי שורש. "אתה אלי?" שאלה
אותי באדיבות. "כן" עניתי לה בקול רפה.
היא הובילה אותי להיכל העינויים , פוקדת עלי להשתרע על כיסא
הטיפולים שהפך בן רגע למיטה.
"אל תהיה מתוח, זה רק טיפול שיניים" ניסתה ד"ר מוניקה להרגיע
אותי ולהזים את חששותיי.
היא הכינה את עצמה לטיפול , עוטה על פניה מסכת מנתחים ומותחת
לידיה כפפות גומי. נותנת הוראות אחרונות לפני הטיפול לסייעת
שלה וניגשת לטפל בי בעליצות מופגנת. "נכון שזה לא כזה נורא?"
היא שואלת תוך קריצה את הסייעת שלה ושולחת לעברי חיוך אימהי.
היא מתיישבת על כיסא מסתובב גבוה ומבקשת שאפתח את פי לרווחה.
"הנה זה מתחיל" אני אומר לעצמי. בהפתעה גמורה ועוד לפני
שהספקתי לומר "ג'ק" היא החלה לרכון ולגהור מעלי, כשלפתע פתאום
הצמידה את שדיה הרכים והגדולים לגופי וחיככה אותם קדימה
ואחורה, שמאלה וימינה והכול בתזמור קצבי הנובע כביכול מצורכי
הטיפול.
על אף תקיעת המחטים למעמקי שורש השן והקידוח המצמרר והצורמני,
חשתי רגוע ומנותק לחלוטין מהטיפול הטורדני. מתעלם מהכאבים
ומתמקד בעינוגי החזה הרך המתחכך בגופי. תחושת העונג גברה
כשמוניקה ממש רכנה מעלי וקרבה את חמוקיה לצווארי וללחיי הימנית
וצמצמה מרחק מול פי הפעור.
"נו אז איך אתה מרגיש" לחשה לי רטורית, הרי לדבר לא יכולתי. עם
אצבעות ידי השמאלית סימנתי לה בנונשלנטיות את סימן האפס הידוע
כאיקון ל-10 בחברתנו. מבקש להביע בכך שביעות רצון וקורטוב של
נחת לנוכח דרך הטיפול הבלתי שגרתית לה זכיתי.
מוחי הקודח החל לתור לעבר מחוזות רחוקים ומתוקים בהם תינינו
אהבים עד כלות ובאין מפריע. בלי טיפולי שורש טורדניים ובלי
סייעת שדומה כי שמרה עלינו כל העת שלא נגלוש למגע משמעותי
יותר. כעבור כשלושת רבעי שעה בישרה לי מוניקה שהטיפול הסתיים.
"נו אז איך עבר עלייך הטיפול?" שאלה אותי מוניקה בחיוך ממזרי.
"היה נפלא" עניתי לה בהתלהבות. "מתי הפעם הבאה?" שאלתי אותה.
"תחזיק מעמד עד יום שלישי הבא?" שאלה אותי. נבוך קמעה חייכתי
אליה חיוך ביישני, השפלתי מבט ונפרדתי ממנה לשלום.
מאי 2004 |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.