זה כאילו בא משומקום. בהתחלה זה נראה כמו יובש במרפקים שהתחיל
לכאוב ולגרד ואחר כך על הרגליים ובכמה אצבעות וקצת בבטן. אחרי
בדיקה אצל הרופא זה קיבל גם שם של מחלה מגעילה והייתי צריכה
לסגנן תשובה קבועה ל"מה קרה לך ביד"? ולענות שלא, זה לא מדבק
והגיעו הבקרים של היקיצה המוקדמת והצעידה לפנימית ג'. חייכתי,
מה יכולתי לעשות, המחלה לא מסתלקת אם עצובים, אז מחייכים,
אפילו שבפנים אני שואלת למה זה מגיע לי ומה עשיתי רע בחיים
האלה או הקודמים שאני נענשת בצורה כזאת. ושוב בוקר, ושוב הדרך
לאיכילוב גשומה לי ופתאום אני מתרגלת לעבור בסטארבאקס ולפנק לי
את ההליכה ולדמיין שאני בכלל באירופה, מגיעה לעבודה לפני כולם
ושותה קפה בשקט של המשרדים הריקים.  ועם הזמן אני שמה לב שגם
הקולות בראש הופכים למעודדים יותר, פתאום למה זה מגיע לי מתחלף
באיזו חזקה אני ואני בונה מופע סטנד-אפ איכילוב לחברים וצוחקת
נורא ועם כל צחוק מתפרץ, כל חיוך קטן שמקרין לי מהלב לעיניים
והחוצה, המחלה  מקפלת את גדודיה הפרושים על גופי ונסוגה. היא
עדיין שם, עדיין עיקשת לקבל אוטונומיה על שטחיה אבל אני יותר
עקשנית יותר חזקה. אני מצאתי את הנשק הקטן שלי, פשוט לחייך -
אבל מכל הלב.