זה אמור להיות היום המאושר ביותר בחיים שלנו, ככה לפחות כולם
אומרים. כל מי שעבר את היום הזה מוכן להישבע בחייו שאין חוויה
יותר גדולה ממנו. גם המאצ'ו הגדול ביותר מתגאה תמיד על כך
שהזיל דמעה באותו יום. כל כך הרבה זמן, מחשבה וכסף מושקעים
ביום הזה, אבל כל ההשקעות מתגמדות מול הרגעים העילאיים שבשיאו
של הערב. אז למה, לכל הרוחות, אני לא מצליח להרגיש ככה?
אנחנו מכירים כבר הרבה שנים, אבל כשנכנסת לאולם לבושה בשמלה
הלבנה נראית לי יפה כמו שלא נראית לי לעולם. באופן מוזר הדבר
רק גרם לי להרגיש יותר רע. אף פעם לא הייתי אחד שמתרגש בקלות
(חוץ מהפעם הראשונה שיצאנו), אבל עכשיו אני מרגיש שמשהו
באישיות שלי ממש דפוק. אפילו השכן שלך מהקומה למעלה מסתובב
באולם בפרצוף מלא התרגשות - אז למה אני לא מצליח?! אני מעיף
מבט לעברך, את נראית כל כך מאושרת. אני מחייך לעברך את החיוך
הכי גדול שלי - הפעם הראשונה שאני משקר לך היא דווקא היום.
"אולי זה בגלל ההתרגשות", נקווה שזה יעבור. לאט-לאט החברים
מגיעים, לוחצים ידיים ומוסיפים נשיקה על הלחי או טפיחה על
הכתף. אבל התחושה היחידה שלי כרגע היא שהעניבה חונקת אותי.
האורחים מתחילים להתארגן והאורות באולם מתעממים התזמורת מנגנת
ניגון חרישי. רגע לפני שההינומה מכסה את עיניך, אני מספיק
לקלוט דמעה של אושר בזוית העין. "זה יבוא בהמשך", אני מנחם את
עצמי.
שבע הקפות סביב החופה. הקראת הכתובה. ברכה ראשונה, שנייה,
שלישית, שביעית. "נו, מה יהיה?", מרוב מחשבות הראש עומד
להתפוצץ ואני משחרר טיפה את העניבה.
"בטבעת זאת הרי את מקודשת לי כדת משה וישראל"
"מקודשת, מקודשת"
"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני"
הכוס נשברת. גם משהו בתוכי נשבר. מעגלי הרוקדים מתחילים
להסתובב, גם עולמי מסתובב. זה היה אמור להיות היום הכי מאושר
בחיים שלנו ואני לא מבין מה השתבש. הכל היה בדיוק כמו שתכננו -
האולם, הלהקה, הצלם. דיברנו על זה כל כך הרבה פעמים והכל עבד
בדיוק לפי התכנון, אז למה בכל זאת אני לא מתרגש?
אולי זה קשור למריבה שהייתה לנו באותו יום. אותה מריבה שאחריה
אמרת לי שנמאס לך ממני. ואני ידעתי שתחזרי אלי, זאת לא הפעם
הראשונה שנמאס לך ממני ותמיד חזרת אחר כך. רק שהפעם חזרת אחרי
חודש וחצי והצגת לי את החבר החדש שלך - זה האיש ששבר את הכוס
במקומי, שענד לך טבעת במקומי שזכה בך במקומי.
אני מתחיל להרגיש גלים של חום שוטפים אותי וזיעה שמתפשטת בגב.
אני נכנס לשירותים, שוטף את הפנים, מסתכל במראה ומסדר את
השיער. "לפעמים צריך להשלים עם המציאות", אני אומר לדמות
שמסתכלת עלי במראה ומחייך. העניבה חונקת אותי, אוי, כמה שהיא
חונקת. עכשיו גם אני מאושר.