והחיוך, החיוך שלו הגיע עם כל המתיקות והקסם שבו. העיניים שלו
דיברו אמת ולא שיקרו, וככה גם העיניים שלי, החיוך שלי וכולי.
היינו מביטים זה בזה שעות ולא מדברים, פשוט מביטים אחד לשני
בעיניים וכך התנהלה לה שיחה שלמה בינינו, האוויר היה חמים
ונעים ושמש מהחלון נפלה עלינו והאירה את אהבתנו. היינו מביטים
בעננים וחולמים שיום אחד אולי נגור שם, אולי... יום אחד...
היינו נרדמים מחובקים אחד לשני כשגופו עוטה את גופי, כשאני
מרגיש את החום שלו עובר אלי.
כבר אחרי חודש של הכרות הוא אמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא יודע
שזה די מהיר אבל זה כך, ואני הבנתי אותו והרגשתי בדיוק כך.
אחרי שבועיים, הוא כבר בא אלי הביתה פגש את ההורים, ולשם שינוי
לא היו בעיני אימי דמעות, אלא חיוך. סוף סוף יכול להיות שמה
שחיכיתי לו כל כך הרבה שנים הגיע! (?)
יום אחד הלכנו לפארק, מקום מקסים מוקף עצים גבוהים, ודשא ירוק
חיי ובהיר מכל עבר, שחצה אותו נהר שקט. פרסנו את השמיכה על
הדשא והתיישבנו שם כל אחר הצהריים, וככה נרדמנו בשום מקום רק
אני, הוא והעננים שמעלינו. פתאום משום מקום הגיח אדם גבוהה
וחסון מבין השיחים עם נשק ביד, לא הבנו מי הוא ומה הוא רוצה,
הוא הביט עלינו עם עיניו השחורות אמר שהוא מצטער שהוא מוכרח
ושזה לטובתי וירה בו. ירה ונעלם. הוא התחיל לפרפר על הדשא
וניסה לדבר אלי אך לא הצליח ורק ירק דם  ורעד. החזקתי אותו
בידי מקווה שזה לא אמיתי, שזה סיוט נורא, אבל הוא המשיך לפרפר
ולנסות לפלות מילים אך פלט רק דם, דמעות ירדו לו מהעיניים
וגלשו על הלחיים שלו וישר אל כף ידי, לא היה איש שיכל לעזור
והוא גוסס לי בידיים, ולאט לאט הפרפורים של גופו נחלשו
והנשימות שלו הפכו לעמוקות יותר ויותר, ובכל נשימה שנשם דמעה
נוספת זלגה לי. הכרית שהייתה מתחתיו כבר הייתה ספוגה דם,
ופתאום הייתה דממה, ישבתי על הדשא חסר אונים מחזיק את אהובי
בידי כשהוא נמוג ממני. כולו דם ואני מחבק אותו צמוד אלי ובוכה,
ודמעות של מוות נשרו מעיניו. הבטתי בעיניו שנשארו פקוחות וצעקה
אילמת נשמעה מבטני. לא ידעתי למה זה קרה, אבל זה קרה. בלי הרבה
שאלות בלי הרבה דיבורים והוא הלך. השאיר אותי כאן לבד... בחלום
בלהות, אני לא רוצה שהוא ימות, אני מפחד עכשיו,מה אני יעשה
בלעדיו, מי יחבק אותי, ולמי אביט בעיניים? זה לא פייר, זה לא
צודק. נבלה מסריח! אני שונא אותך! אני שונא אותך! למה הלכת?
למה? למה עזבת אותי כאן לבד? למה גרמת לי להתאהב בך בשביל כל
כך הרבה סבל? אני שונא גם אותך! כן אתה! הנבלה שיושב לו שם
למעלה ומחליט דברים! אתה שקר אחד גדול! תחזיר לי את נשמתי,
תחזיר לי את המשמעות לחיי. מיכאל... מיכאל... מיכאל...! תחזור
אלי, תחזור... עוד לא הגיע שעתך, עוד לא... אני אוהב אותך.
עכשיו אני בחדר הלבן שלי, והקירות פתאום שרים לי, והרצפה מוחאת
לי כפיים. הם מנסים לעודד אותי, אבל התקרה יודעת שאי אפשר...
בחדר הלבן שלי יש מלא תמונות מכל מיני זמנים בחיים שלי, לכל
תמונה יש מסגרת וצבע משלה, ובסוף יש תמונה אחת לבנה, ריקה, עם
מסגרת לבנה, בה אני עדין לא בטוח מה יקרה, אני עדין לא יודע מה
אצייר...
הרופאים אומרים לי שזה לטובתי שמיכאל מת, ושזה לבריאותי. כל
הזמן דוחפים לי כדורים בשביל להעלים לי אותו, בשביל לשכנע אותי
שהוא היה חלום, שיש עוד עולם ושאני לא נימצא בעולם הנכון! אבל
אני יודע שאין, אני יודע שהנבולות רק מנסים לקחת לי אותו, הם
מקנאים בי, בי ובו. להם בחיים לא יהיה את מה שהיה לי, לאיש לא
יהיה! מיכאל עכשיו על ענן בטח... אני רוצה להיות גם איתו על
הענן. הרופאים שוב מנסים לשכנע אותי שזה בלתי אפשרי, ושאני
צריך להיות ריאלי ולהכיר בעובדות, ושאני אולי צריך לנסות
ולהכיר מישהו חדש...
כל הדיבורים שלהם ממש לא לרוחי, אין יודע שמיכאל היה כועס אם
הייתי מסכים. בלילות אני ומיכאל נפגשים, הרופאים לא יודעים על
כך, איש לא יודע על זה ולא ידע, דיברנו קצת והוא רוצה שאני
אבוא אליו, הסכמתי! הלכתי לכוון השער שהיה לידו שומר, התקרבתי
בבטחה עם חיוך על פני והבעה סימפטית, צעקתי לו מהמרחק שאני
רוצה לשאול משהו והוא אמר לי להתקרב, הלכתי לאט לאט, מביט על
העננים. הגעתי אליו הוא שאל אותי "מה?" שאלתי אותו אם הוא רואה
את האיש שמתפס שם על החומה, הוא סובב את ראשו לראות, לקחתי לו
את האקדח במהירות כיונתי לראשי ולחצתי על ההדק. הרגשתי את
הכדור עובר בראשי מקצה אחד לשני, חותך את העורקים, שובר את
הגולגולת, איך הראש צף ומתמלא בדם, ופתאום חושך. ושום תחושה.
מהחושך בקע אור הלכתי אליו רצתי אליו, עד שלבסוף הגעתי. אור
לבן, ענן ענק אדום, ועליו יושב מיכאל.קפאתי במקום והוא גם כן
קפא. הבטנו אחד בשני במשך דקות רבות ולאט לך התקרבנו זה לזה.
נשכבנו על הענן ראש אל ראש, הבטנו בעיניים אחד לשני ולא אמרנו
מילה כשבעצם אמרנו הכל.