I've seen the people
but I didn't make a sound
They tried to reach me
but I gave the run around.
(""Squares", Beta Band)

אני לא זוכר את הסטטיסטיקה המדויקת, אם זה אחד מתוך שניים או
אחד מכל שלושה אנשים שחושבים על להתאבד לפחות פעם בחיים שלהם.
לדעתי זה הכל שטויות. כולם, אפילו אני, אפילו ההורים שלי,
אפיול אלה מהעבודה, אפילו זאתי מחנות התקליטים, וגם הילדים שלי
(שכבר לא יוולדו), והילדים של הילדים שלי, כ-ו-ל-ם, חושבים פעם
בחיים שלהם על האופציה המפתה הזו של לסיים את הכל.
ואני לא מדבר על מחשבה שרצה לך בראש בתחילת כל חודש כשאתה מקבל
את התצהיר מהבנק, או כשנראה לכם ששום דבר לא מסתדר, או כשארסנל
מפקששת ברגע האחרון ועוד אליפות הלכה למנצ'סטר. לא. אני מדבר
על מחשבה שאתם הולכים איתה לישון, שמלווה אותכם בקריאת עיתון
בזמן ארוחת בוקר ובזמן הנסיעה לעבודה.
אני, את ההארה שלי קיבלתי בגיל 27. ג'וליה בדיוק מסיימת לארוז
את החפצים שלה בתוך מזוודה שלא השתמשנו בה שנים, עוד מאז הטיול
לצרפת, וטורקת את הדלת מבלי לומר כלום. בטלווזיה יש הופעה של
איזושהי פילהרמונית שמבצעת את Aranjuez de Amor. אני מזהה את
המנגינה עוד מהסרט "התזמורת". החלון פתוח והוילון הלבנבן
מתנפנף החוצה קורא לי לבוא איתו, לעולם שכולו טוב.
בצעדי תינוק אני קרב אל החלון. הוילון נרגע קצת, הוא את העבודה
שלו עשה, ואני, מנסה לבכות ולא כל כך מצליח, מציץ לראות מה
צופן עתידי. אבל אז המציאות מכה בי - אני גר בקומה הראשונה
וקפיצה למטה תסתיים, במקרה הכי טוב, ברגל שבורה. אולי אפילו
שניים.

I go to places we used to go
I still see people we used to know
friends they ask: where is she now?
I have to tell them: we're over now
("Funny How Love Is", Fine Young Cannibals)

הזמן עובר. יש כאלה שאומרים שהזמן מרפא, ויכול להיות שזה באמת
נכון אבל לי אין את הסבלנות לחכות כל כך הרבה זמן. המחשבה הזו
לא יוצאת לי מהראש.
לעבודה אני מגיע כרגיל, יושב מול המחשב, מתקתק ומתקתק, בודק
אי-מיילים מחברים שלי, חברים שלה שמחפשים אותה, משפחה שלי.
לפעמים גם משפחה שלה, אבל אחרי כמה ימים גם זה נגמר.
בינתיים גם קניתי אקדח. זה מפתיע כמה קל היום להשיג כלי נשק.
פעם עוד שאלו שאלות, המוכר מנסה להיות חביב ותוך כדי דולה ממך
פרטים על הסיבות לקנייה. עכשיו אנשים הרבה יותר דיסקרטים...
כן, בוא נקרא לזה דיסקרטים, יותר מסוגרים בעניינים שלהם ולא
דוחפים את האף שלהם מעבר לשתי סנטימטר שטח שהוא תפס לו על
הפרצוף שלהם.
בדרך חזרה הביתה אני עובר בחנות האלבומים שלנו. בהתחלה המוכרת
לא מזהה אותי, לא רגילה לראות אותי לבד, אבל אחרי זה מגיע
החיוך והשאלה הצפויה - איפה ג'וליה?

I've been watching your world from a far
I've been trying to be where you are
I've been secretly falling apart
("Strange and Beautiful", Aqualung)

היא מדליקה סיגריה. אז בשביל מה האקדח, היא שואלת.
בפנים אני מתעצבן, כי אני יודע וגם היא יודעת שזו שאלה שלא
שואלים. אבל רק בפנים. בחוץ אני קם, לובש תחתונים ובדרך
לשירותים מסביר לה שזה רק להגנה עצמית. שבשבוע שעבר היה נסיון
שוד באחת הדירות למעלה, ושהחלטתי שעדיף לא לשבת ולהמתין להיות
קורבן.
אני חושב שגם היא מבינה שזו הייתה שאלה לא במקום. היא מתלבשת
בלי להוציא הגה מהפה, אות לזה שהיא מבינה את התפקיד שלה. היא
לא באה כאן כדי להחליף אותה, או כדי להחזיר אותי לשוק הרווקים,
או מאיזו סיבה שלא תהיה. היא כאן רק בשביל לרכך את הנפילה.
בהתחלה אין לי את האומץ לעשות את זה. חד וחלק. מעשה שכזה דורש
אומץ רב, ואני עדיין אין לי את זה. אני יושב בשולחן האוכל אם
הכלי על השולחן ומסובב אותו כמה פעמים. מין רולטה כזו. בתקווה
שאולי הוא בטעות ייפול על הרצה וכדור ייפלט. כן, תאונה תיראה
הרבה יותר טוב. אני לא אתן לה להינות מהספק, לא רוצה שתחשוב
שהיא הדיחה אותי לעשות את זה. אבל למרות שהוא נופל על הרצפה
עשרות פעמים, החדר נשאר שקט, ואני עדיין חי. נו, טוב, זה מה
שקורה כשקונים אחד משומש אצלי פה בשכונה.

This is our last embrace
Must I dream and always see your face
Why can't we overcome this wall
Well, maybe it's just because i didn't know you at all
("Last Goodbye", jeff Buckley)

הזמן עובר ואני עדיין לא מוציא את זה לפועל. אני ייכול להמציא
לעצמי הרבה סיבות למה אני לא עושה את זה, אבל בסופו של דבר אני
יודע, שבתוכי, בסתר ליבי, אני עוד מקווה שהיא תחזור אליי.
טיפשי, אני יודע.
כבר הפכתי את זה למנהג, להסתובב עם האקדח. בעצם משכנע את עצמי
שזה באמת נקנה לטובת הגנה עצמית.
ואז זה קורה. זה מצחיק. בשבועות האחרונים כל מה שהיה לי בראש
זה איך אני לוחץ על ההדק, שבכלל שכחתי מה זה היה שהביא אותי
לסף התהום. ואז אני רואה אותה, והיא רואה אותי, ואני מרגיש שמה
שהביא אותי אל הסף, עתה הולך לתת עוד פוש אחרון ולהשלים את
המלאכה.
היא עומדת בצד השני של הרחוב, חולקת מטריה עם בחור עטוי מעיל
גשם. אני במעיל עור, שיער רטוב (בכלל לא שמתי לב שיורד גשם),
מנסה לדפוק חיוך אחרי שאני יודע שכבר אי אפשר להעמיד פנים שלא
ראיתי אותה.
הם חוצים את הכביש, הולכים כגוף אחד, ואז היא מושיטה לי יד.
יד. אז בסופו של דבר זה מסתכם בלחיצת יד.
היא מציגה לי את מה-שמו ומספרת לי שהיא עזבה את הערוץ המקומי
והיא עכשיו עובדת בערוץ החדשות. ומה שלומך?
אה, לא הרבה. ממשיך לעבוד באותה חברת כוח אדם מזדיינת, מדי
פעם דופק את המוכרת מחנות התקליטים, נו' כן, זאתי שהמליצה לנו
על ההופעה אז, ומשחק אותה רוברט דה נירו מל המראה כל ערב לפני
שאני תוהה אם ללכת לישון או פשוט לדפוק לעצמי כדור בראש ולנופף
לחיים האומללים שלי להתראות. חבל של אמרתי לה את זה כך, בדיוק
כך.
"אני בסדר גמור", עדיין עם אותו חיוך דבילי.
הם ממשיכים בדרכם, והמפגש שהיה פוטנציאל לאסון ברמה של
צ'רנוביל לא נראה כל כך נורא. אז מה אם יש לה בחור חדש, אז מה
אם יש לה קריירה מצליחה, אז מה אם היא לא מסתובבת עם אקדח
במכנסיים... אני חייב משקה.

Give me a Leonard Cohen afterworld
So I can sigh eternally
I'm so tired I can't sleep
I'm a liar and a thief
("Pennyroyal Tea", Nirvana)

השורה התחתונה היא שזה בכלל לא קשור בג'וליה. אני אף פעם לא
הייתי אדם חזק, ואל תגידו לי שזה מצריך אדם חזק לצאת באמירה
כזו, כי זה שטויות. אף פעם לא אהבתי את החיים שלי. לא אהבתי את
הילדות שלי, לא הסתדרתי מי יודע עם המשפחה, לא בכיתי כשאבא שלי
נפטר, ולא הרגשתי אף פעם רגע אמיתי של שמחה.
אני יודע שזה דבר נורא לומר, אבל זו האמת. אז נכון שעם ג'וליה
החיים היו יותר נוחים, אבל האם הם היו יותר טובים? יותר
שמחים?
אז מה זה היה כל הסיפור הזה עם ג'וליה? האמת, אין לי מושג. אני
מניח שניסתי לתרץ לעצמי, למצוא את הסיבה למעשה אצל מישהו אחר.
אבל זה לא נכון. החיים שלי היו פשוט טעות. קשה לומר את האמת
אבל מישהו צריך לעשות את העבודה השחורה. ומישהו גם צריך בסופו
של דבר לתקן את הטעויות שנעשו.
במכתב התאבדות, שהוא מין צוואה אני מותיר את כל רכושי לנערה
מחנות התקליטים. מין אות הוקרה לתמיכה שהיא העניקה לי ברגעיי
האחרונים. אני מסיים את חפסית הסיגריות האחרונה שנשארה לי
וניגש לטעון את האקדח.
השעה היא שעת ערב מוקדמת, למרות שבלונדון של ימינו כבר קשה
לראות את השמש, אז צריכים לדמיין את השקיעה. מין שמש אדומה
שהולכת לאיבוד באטלנטי.
אני מניח את האמבט של שולחן האוכל ופונה למלא את האמבט במים
חמים. אני מוריד את הבגדים ומקפל אותם בקפידה, מותיר אותם
ערימה מסודרת על המיטה ועומד מולם משתהה. הדחף הבלתי נשלט הזה
להותיר מאחוריך את הכל בסדר, לסגור את כל מה שצריך לסגור, כל
הקצוות. שלא יגידו עליך דברים רעים, שלא יהיה להם על מה
להתלונן. אבל מתי בפעם האחרונה שמעתם הספד ובו נאמרו דברי
שליליים על המת? מתי באמת בא מישהו ולא שעמם את קהל המתאבלים
במחמאות בנאליות? אנילוקח את הערימה וזורק את הבגדים לכל עבר.
החולצה הכחולה שכל כך אהבתי נקלטת על גבי משב רוח ומוצאת את
עצמה עפה מחוץ לחלון.
עירום כביום היוולדי אני נכנס לאמבט המלא עם אקדח בידי. מפלס
המים עולה ועולה, מנעים את כל גופי, ואני שוקל ברגע האחרון
להחליף את שיטת ההתאבדות לטביעה. לא, לא היום לפחות. היום אני
על תקן מתקן טעויות (ואני לא רוצה לטעות גם באקט האחרון של
חיי). זו הייתה טעות לחיות עם ג'וליה, וזו הייתה טעות לפגוש
אותה אתמול ברחוב, וזו הייתה טעות להמשיך לחיות שבועות לבד, כל
יום לדחות קץ ידוע מראש. וגורע מהכל, זו טעות לחשוב שבגללה אני
עושה אתזה. זה בזכותה. בלעדיה זכיתי לראות את חיי במבט מפוכח.
והחיים שלי לא היו משהו. הרי כולנו בסופו של דבר נמות.

Hello darkness, my old friend,
I've come to talk with you again
("The Sound of Silence"' Simon & Garfunkel)

בשתי ידיים יציבות להפליא אני אוחז באקדח. מכניס אותו ללוע
הפה, ובום.