אמא הדליקה את הרדיו...
"לאלה שרק עתה הצטרפו אלינו, דווח על פיגוע בירושלים, ברחוב
קינג ג'ורג', כרגע יש מספר פצועים, אני חוזר מספר פצועים,
מספרי טלפון של בתי חולים:
הדסה עין כרם 02-4..."
אמא כיבתה את הרדיו וקיללה משהו בספרדית.
אחר כך לקחה את בנה הקט למיטתו הקטנה.

אמא שלו קראה לו סיפור לפני השינה.
סיפור שעבר הרבה דורות במשפחה.
היא השכיבה אותו על המיטה והקריאה..

"אתה מאמין? אתה באמת חושבת שפיות קיימות? ושדונים? ושדים? אני
מאמינה!
אבל אני לא מבינה איך אי אפשר להאמין ביצורים התמימים והיפים
האלה שאף פעם לא גודלים, תמיד נשארים קטנים ושובבים.
יש את השדונים, שהם רעים, אבל הם נדירים.
יש את הטרולים שהם סופר-רשעים אבל הפיות והשדים מנסים לעצור את
הרשע שהם מפזרים.

פעם, פינקי-פיית היער עפה לה אל ארץ זרה ורחוקה, היא עפה לארץ
לעולם לא.
פינקי פחדה אבל היא החליטה בכל מקרה לצאת למסע המפרך.
המטרה במסע היה לפזר אבקת אושר, כדי שכולם יהיו מאושרים ויהיה
שלום בעולם.
היא ברוב תמימותה חשבה ככה, כי כבר אמרתי - פיות הם תמימות.
כולם בארץ לעולם לא אהבו את פינקי, חוץ מגרינקי - פיית העצים.
גרינקי שנאה מאוד את פינקי, אבל למען האמת לא הייתה לה סיבה
מוצדקת.
הרי פינקי תמיד הייתה כלכך טובה ושמחה שלא יכלה לגרום למישהו
אחר סבל.
אולי גרינקי קינאה, כי כולם אהבו אותה,עד היום לא יודעים את
הסיבה לכך.
לפינקי הייתה חברה הכי טובה בשם טינקי, אבל טינקי לא הייתה פיה
- היא הייתה טרולית, אבל מיוחדת במינה - כי היא באמת הייתה
טובה.
טינקי אהבה את בולי,אבל הוא בכלל לא חשב עליה כי היא הייתה
טרולית והטרולים היו מנודים.
פינקי רצתה לעזור לה אבל העם הטרולי היה מנודה מהמוע..."
פתאום אמא השתתקה, והילד הקטן לא הבין למה היא הפסיקה להקריא
פתאום, והתחיל לבכות.

אמא עדיין לא זזה, אפילו לא כדי להרגיע את הילד הבוכה.
היא פשוט קפאה ולא יכלה לזוז, כאילו הרגישה שמשהו רע קרה.
אחרי כמה שניות הטלפון צלצל.
לאט לאט היא קמה והלכה אליו באיטיות
"הלו?" כולה רעדה "שלום, אני מדבר עם גברת קאופמן?"
"אכן, מי זה?" ענתה אחרי כמה שניות של שתיקה.
"אני נציג של מד"א. רצינו לדווח לך שבעלך היה בפיגוע והוא כרגע
בחדר הניתוחים. אנו מעדיפים שלא תבואי כי המהומה כאן רבה.
אנחנו נתקשר אליך אם יהיה משהו חדש". לאחר זמן רב של שתיקה
שאל: "גב' קאופמן? את בסדר? את שם?"
היא לא ענתה, כנראה שנכנסה לשוק.
פתאום עבר לה במוח, איך לפני שתי שניות ישבה ליד ילדה הקטן
בשלווה ליד מיטתו הקטנה והקריאה לו סיפור ילדים מתוק.
היא ניתקה את הטלפון בלי להגיד לנציג של מד"א כלום.
היא ישבה 5 דקות כדי לקלוט את מה שאמרו לה. אחרי כמה זמן,נזכרה
שבנה נשאר בוכה במיטה הקטנה שלו ורצה אליו.
כשראתה שהוא עדיין בוכה,הרגיעה אותו וניסתה להמשיך בכל כוחותיה
את הסיפור.

"אז איפה הייתי? אה כן, פינקי רצתה לעזור לה אבל העם הטרולי
היה מנודה מהמועצה.
טינקי הייתה מיואשת ובכתה... ובכתה, ובכתה... ובכתה", פתאום
היא פרצה בבכי, בכי עמוק וכואב.
ובנה הסתכל עליה בעיניים תמוהות ושאל אותה "אמא, למה את
בוכה?"
ואמא ענתה, "כי טינקי עצובה, וכשבוכים גם אני בוכה", היא
הסתכלה עליו בעיניים דומעות ושיקרה.
הוא ידע שהיא שיקרה כי הוא ראה בעיניים שלה את העצב ואת הכאב
שבאו אחרי השיחת טלפון הזאת,שהרסה את השלווה שהייתה להם קודם.
הוא לא בכה, רק חיבק את אמא. חיבוק ענקי.
ואחרי שתיקה ארוכה ובכי ארוך, אמר לה: "אני רוצה לעזור
לטינקי,אמא בואי נעזור לה!"
היא מחתה את הדמעות וחייכה אליו חיוך אימהי ורק אמרה, "אל
תדאג,פינקי תעזור לטינקי, כמו שהיא תעזור לאבא, שהצטרף לארץ
לעולם לא, כי עכשיו אבא שדון שם, רחוק רחוק, וטוב לו, טוב לו
מאוד שם."