זה היה יום יפה, היום בו דברה ורמן השתגעה. כולם ידעו שזה יקרה
במוקדם או במאוחר. בעלה עזב עם הילדה, היא פוטרה משלושה מקומות
עבודה בתוך שנה ושכר הדירה רק הולך ועולה.
בדרך, היא לא נסעה באמבולנס עם נהג מעשן. בעיניה, דברה נסעה
בלימוזינה מפוארת כשהרדיו מנגן מנגינה נעימה. היא לא לבשה
סמרטוטים מנומרים בכתמי דם ופחם. היא לבשה שמלת משי יקרה בצבע
הפנינה שתפרה לה אמה, שדרך אגב, בכלל לא היתה זו שהזעיקה את
האמבולנס שלא היה שם.
בכניסה לבניין המפואר, דברה התרגשה כאילו היתה ילדה קטנה
בדיסנילנד. השלט שכינה את המקום "מוסד לשיקום המעורערים בנפשם
על שם מרקוס בלאבזי" לא הצליח להאיב על השמחה. סוף סוף מקום
חדש במקום הבית המעצבן ההוא.
ההרשמה היתה מהירה, דברה לא התבקשה אפילו להיות נוכחת ופנתה
מיד לארוחת הצהריים. זו לא היתה סעודת מלכים והמקומיים לבשו
בגדים לבנים מוזרים. גם הפעילויות החברתיות שהזכירו לדברה את
ימי גן חובה, לא היו כיפיות במיוחד והיא החלה להצטער שבאה.

הלילה הראשון עבר בהצלחה ודברה ישנה כפי שלא יכלה במשך שנים.
בלילה השני היתה לה בחילה, אבל האחות הנחמדה נתנה לה כדור והיא
נרדמה כמעט מיד. היא חלמה על קינוחים צרפתיים יוקרתיים ואחוזה
עם משרתים, אשליה על חיים שמעולם לא היו. לא בגלגול הזה, בכל
אופן. דברה ידעה איפה היא נמצאת, אבל העדיפה להתנהג כרגיל.
בלילה השלישי, הופיעה בחדר ילדה. היא לא נכנסה דרך הדלת או
החלון, היא פשוט היתה שם.
"איך קוראים לך?" חקרה דברה.
"דברה אליזבת ורמן." ענתה הילדה בחיוך מבויש.
"זה השם שלי" השיבה דברה, "מה השם שלך?"
"דברה אליזבת ורמן" חזרה הילדה, "זה לפחות מה שההורים שלי
אומרים."
"בת כמה את?" ניסתה דברה להתחמק ממחשבה על צירוף המקרים
המדהים.
"עוד מעט אני בת שבע וחצי" ענתה הילדה, "בת כמה את?"
"את לא יודעת שלא שואלים אישה מבוגרת לגילה?"
הילדה הנידה בראשה לשלילה. דברה בחנה את האורחת הלא קרואה. היה
לה שיער בלונדיני ארוך וחלק, בדיוק כמו שהיה לדברה בגילה.
הזיקית שהחזיקה הילדה בידה דמתה להפליא לצ'סטר, חיית המחמד
היחידה שדברה אהבה. האהבה נגמרה כאשר הוריה הכריחו אותה להיפטר
מצ'סטר בטענה שלא מגיעה לדברה חיית מחמד כי היא ילדה רעה. דברה
ניסתה להתאושש מהפלאש-בק שתקף אותה והביטה על הילדה בעיניים
מתרפקות.
"עוד לא אמרת לי בת כמה את." הזכירה הילדה.
"ארבעים ושתיים" השיבה דברה, "וחצי." הוסיפה לאחר כמה שניות.
"תספרי לי סיפור לפני השינה?" עיניה התמימות של הילדה המיסו את
לבה של דברה ואילצו אותה להסכים. היא ניסתה לחשוב על סיפור
שאהבה בילדותה ונזכרה בחיבתה לפיטר פן. הילדה הקשיבה בסקרנות
לכל עלילות הילד הנצחי שלקח את וונדי ואחיה לארץ רחוקה בה כל
המבוגרים הם פיראטים מרושעים. דברה לא יכלה לקבוע בודאות, אבל
משהו אמר לה שכאשר תיוולד לילדה בת, היא תקרא לה וונדי. היא גם
הרגישה שבעלה העתידי יתאכזב מפני שלא יוולד להם בן.

קריאת "הייתי כל כך נאיבית." צרודה הפרה את השלוה. דברה והילדה
הביטו בפינת החדר, שם נשענה אישה זקנה על מקל הליכה מאולתר.
שיערה של הזקנה נראה כמו מחטים חלודות וכמה משיניה היו חסרות.
"מי את?" שאלו דברה והילדה בתיאום מושלם.
"שמי דברה אליזבת ורמן, בדיוק כמו שתיכן." השיבה הזקנה.
"גם לך?" שאלה דברה באדישות, כאילו אין דבר טבעי מלשהות בחדר
סגור עם ילדה וזקנה ששמן זהה לשלה.
"לא," הזקנה הביטה בשתיים במבט מלא רחמים, "לכולנו יש את אותו
שם כי כולנו אותו אדם. הילדה היא זכרונות העבר שלך, אליהם את
פונה כשאת מנסה למצוא תשובות לשאלות שמטרידות אותך בהווה."
"רגע," דברה ניסתה להשתלט על שטף המידע החדש, "ואת זכרונות
העתיד שלי?"
"ככל הידוע לי, שתיכן זכרונות שלי." השיבה הזקנה.
דברה ניסתה לפרק את הידוע לה לגורמים. משלא הצליחה למצוא הסבר
הגיוני, הבינה שדבר מזה אינו אמיתי.
"אז אני מבינה שזה חלום. טוב, לפחות זה אומר שאין לי נדודי
שינה."
"זה לא חלום." החלה הזקנה לאבד את קור רוחה.
"אל תדברי שטויות" התעקשה דברה, "עוד רגע שתיכן תהפכו למרשמלו,
או משהו כזה ואני לא אזכור שבכלל הייתן כאן."
"זה לא חלום." חזרה הזקנה בקול צרוד, אך תקיף.
"אז זו הזיה." קבעה דברה, "אין בעיה, אני פשוט אתחיל לצרוח.
אחות הלילה תשמע את הצרחות שלי, תתן לי זריקה ושתיכן תהיו
היסטוריה."
דברה הביטה בילדה שנאבקה לא לבכות והצטערה על הערתה האחרונה.
"לפני שאת מתחילה לצרוח, תני לי לאמר לך משהו." אמרה הזקנה
בשקט.
"מה יש?" שאלה דברה.
"בואי תתקרבי, הריאות שלי חלשות ואני לא רוצה להרים את הקול."
דברה התקרבה בחשש לעבר הזקנה. הסטירה שספגה כאבה כל כך שדברה
חששה לרגע ששברה את הלסת. לאחר שחלף ההלם, הביטה על הזקנה במבט
מלא שנאה.
"למה לעזאזל עשית את זה?" שאלה בכעס. הילדה החלה לבכות והסתירה
את הזיקית בכיס שמלתה. הזקנה רק שתקה וחיכתה שהעובדות יתבהרו
מעצמן. לאחר דקה נוספת של מחשבה, דברה הבינה. אשליה לא יכולה
לכאוב כל כך ואם זה היה חלום, כבר מזמן היתה מתעוררת באימה.
"שלא תחשבי שרק לך כואב," קיטרה הזקנה, "היד שלי כמעט נפלה
עכשיו. למה הייתי צריכה להיוולד עם כאלה עצמות לחיים חזקות?"
דברה הביטה סביבה באימה כשהחלה להכיר באמת.
"שלושים וחמש שנה," המשיכה הזקנה, "שלושים וחמש שנה אני בחדר
המסריח הזה ולא תארתי לעצמי כמה המכה הזו מכאיבה ליד."
הילדה ניסתה לחשוב על מקומות רחוקים כמו ארץ לעולם-לא. דברה
ניגשה אליה וניסתה להרגיעה. היא חיבקה אותה כמו האם שמעולם לא
היתה לעצמה. שתיהן בכו, הדמעות התערבבו ונחתו על הרצפה בזרם
אחיד.

עבר הרבה זמן, אולי אפילו שנים. הילדה והזקנה לא עזבו את דברה
אפילו לרגע. הן ליוו אותה לכל מקום כמו צל ובכל פעם שניסתה
לברוח לחלום, חיכו לה שם. הילדה הלכה והפכה לאישה מבוגרת. לזמן
מסוים גם היתה בהריון, אפילו שדברה מעולם לא ראתה גבר בסביבה.
כשדברה הגיעה לגיל שבעים ושבע וחצי, מתה הזקנה. באותו היום
הופיעה בחדר ילדה חדשה. בעוד שהילדה הראשונה מאוד דמתה כעת
לדברה כפי שנראתה ביום בו הגיעה למוסד, הילדה החדשה היתה
בלונדינית והחזיקה בידה זיקית קטנה. דברה מצדה, נתנה לשיערה
להאפיר ולהידמות למחטים חלודות. היא נאלצה להיעזר במקל הליכה
כאשר רגליה לא יכלו לשאת את גופה וקיטרה בכל פעם שאיבדה שן.

דברה מתה בגיל מאה ושתיים עשרה וחצי. הילדה הראשונה כבר היתה
זקנה והשניה דמתה לדברה כפי שנראתה כשהגיעה למוסד. באותו היום,
הופיעה בחדר ילדה חדשה.