החולצה הזו. כמה זכרונות ספוגים בה, כמה רגעים מאושרים, כמה
דמעות. עד מתי אמשיך ללכת במקום בלי לראות את סוף הדרך? צעד
אחד קדימה, שניים אחורה...
עכשיו היא נראית סתמית, החולצה. לא מעוררת בי כלום, מריחה ריח
עדין של כביסה. כאילו כל מה שעברה נמחק... נעלם... נגמר.
ולי נותר רק לייחל להמצאה חדשה, אבקת כביסה לרגשות... שתעלים
את הכתמים והמשקעים שהשאירו החיים בלב הפצוע שלי. אה, ועדיף גם
שתפתור את בעיית כדוריות הבד המעצבנת, שתעלים את כדורי
הזכרונות.

כמה יפה אתה, אהובי היקר, אהבה שלי.
שעות, ימים שלמים ללא תחושת זמן, היינו יחד. שיכורים אחד
מהשניה.
אהבתי אותך. אלוהים, כמה אהבתי אותך. אין אומדן לאהבה הזו, אין
גם מילים... נשמתי בשבילך... פתחת לי עולמות חדשים שהיו שייכים
רק לנו, ובאותה נשימה סגרת אותם בטריקת דלת חזקה.

הייתי קמה באמצע הלילה, אחרי חלומות מוטרפים וחושבת עליך.
מתעוררת בבוקר כשהמחשבה הראשונה היא אתה... מרגישה איך הלב שלי
מתפוצץ מרוב אהבה ורגש, חודשים ניסיתי להגדיר את האהבה הזו
אלייך. אתה היחיד שמבין, היחיד שיודע... היקר לי מכל.

וכשעזבת, נשברתי. דמעות של היסטריה וגוש פחד עצום התנפצו
בתוכי. ו... אני לא יכולה לתאר את ההרגשה בשום דרך, משום שאין
מילים לתאר את הרגשות והתחושות ואין מילים לתאר את עומק הכאב.
אין.
אני כל הזמן חושבת עליך, שתדע.
אהבתי אותך. אתה יודע?
ומה נותר לי כעת? חוץ מלנסות לכנס את הרסיסים בשקט?
לתלות כביסה?