חזרנו אני והשותפה שלי עירית מסרט "יומנה של בריג'ט ג'ונס"
סרט מפגר למדי לדעתי, וכבר שרבע שעה הראשונה של הסרט נשבעתי
שאת המנוי שלי בסינמטק אני לא אבזבז על סרטים שעירית בוחרת.
בערך ב-23:00 עירית העירה אותי, העניים שלה היו דומעות זה עורר
בי גיחוך.
"מה את צוחקת יא זונה, הסרט היה מרגש, גם את היית בוכה אם לא
היית נרדמת אחרי דקה וחצי"
"אוי עירית באמת," אמרתי בטון מתפלצן. "את לא מבינה שהסרט הזה
רדוד בערך, כמו "אסקימו לימון הדור הבא" שהלכנו עם אחיך הקטן
לפני חודש אני מתפלאה עליך חשבתי שאת מחזיקה מעצמך קצת יותר."
היא כנראה מה זה נעלבה כי היא אפילו לא רצתה שאני אקח אותה
הביתה והלכה לישון אצל חברה שלה.
"את כל כך קרה ולא רגישה נעמה, תסתכלי על עצמך, את מגרדת את
גיל שלושים לבד, בלי גבר כבר שנים, מאז שנפרדת מארז נהיית
טורפת גברים ואת ממש שונאת, כל מי שכן מוכנה להתרפק על כל יצור
עם זין כשתצטרפי למין האנושי תודיעי לי."
נעלבתי ממה שעירית אמרה לי, אני טורפת גברים?! אני?! חוץ מזה
מה בס"ה אמרתי שהסרט מפגר!!
נכנסתי לבית קפה, הייתי יותר מידיי עייפה לחזור הבית ויותר
מידי גאוותנית כדי ללכת לעירית ולנסות לפייס אותה. בית הקפה
היה ריק, היו בו זוג לסבי מאוהב ועוד איש עסקים אחד שבמבט
ראשון נראה כמו "פאטה מורגנה" חתיך, מחויט ובלי טבעת על
האצבע.
"מה תרצי?" שאלה אותי המלצרית.
"אהה...אני...אזמין קפה..לא..לא..אני אזמין וויסקי בלי קרח
בבקשה."
"כבר מגיע."
התפלאתי על עצמי... וויסקי אני?! אבל, לא היה אכפת לי להתפרע
קצת פעם ב... אפ'חד עוד לא מת מזה.
שתיתי את הוויסקי בלגימה ובקשתי מהמלצרית עוד אחד כשגם אותו
שתיתי בשלוק, שמעתי קול גברי, סקסי, סדוק כזה.
"היי... אם תשתי כ"כ הרבה לא תוכלי לחזור הביתה כבר"
הסתובבתי לראות מי המטיף, זה היה אותו גבר שישב במקום
כשנכנסתי.
"אני יכולה לקחת מונית וחוץ מזה מה אתה מתערב בכלל? כשאני ארצה
שתדאג לי אבקש."
"אמיר" אמר והושיט את היד כאילו התשובה התוקפנית לא היית
מכוונת אליו בכלל.
"ואת...?"
"נעמה." אמרתי בנימוס והושטתי לו את היד. היה שלו הייתה חמה
ולוחצת היא הזכירה לי ת'יד של ארז לרגע.
"אני כאן לצורכי עסקים במקור אני חי בניו יורק, אני בא לכאן
כדי להירגע."
הוא צחק צחוק אלגנטי ועדין שתאם את דמותו המוקפדת.
"ממתי נרגעים בישראל?! שאל אותי חבר, אבל תאמיני לי אין כמו
כאן מכל הבחינות."
אני שפתאום שמתי לב שהוא מדבר ומדבר ואני סתם בוהה כמו מטומטמת
ב"דייויד האסאלאוף" הישראלי מהרתי לשנות את הבעתי ולנסות
להפעיל עליו את הקסם האישי שלי, או מה שנותר ממנו אחרי 4 כוסות
וויסקי.
"נכון,מכירה ת'הרגשה גם אני חייתי הניו יורק תקופה אחרי כמה
חודשים של קו 6 בסאבוי אתה מבין שיש לנו ארץ נהדרת."
התפלאתי מרוח הציונות שנדבקה בי למעשה הרגשתי פלצנית משהו.
"אז מה את עושה בחייך נעמה?"
"עיתונאית" אמרתי וכבר הרגשתי איך הדי הוייסקי מאיימים על קור
רוחי הידוע והשנינות שאף פעם לא אכזבה.
"למעשה מחר זה הדד לין שלי ואין לי מושג על מה אני אכתוב נסיתי
להפיג את הבאסה בסרט אבל הוא הרגיז אותי עוד יותר ועם כל אלה
גם רבתי עם השותפה שלי."
"אוי,אוי, לא לפא שנזקקת לויסקי עם יום כזה רע"
"אין לי חבר," רמזתי. "אני אשת קריירה אולטימבטיבית ,אין לי
חבר, אני לא יודעת לבשל, והמידה שלי במכנסיים עלתה לפני שבוע
ל-40.
הוא שוב צחק את הצחוק הבטוח שלו.
"כן, אשת קריירה, לפי הספר ובכן, אם אין לך חבר ואין לך כתבה,
אז לי יש חדר במלון לא רחוק מכאן וחשבתי אולי תרצי  לבוא?"
אולי זה הוויסקי שסופית השתלט לי על השכל, אולי זה הדכאון הקל
שאפף אותי באותו יום ואולי זה הרעב שלי לסקס ,בכל מקרה לשאלה
החוצפנית משהו הזו, נענתי בחיוב.
האוטו שלו היה מרצדסי כזה-ריפוד מעור, ציפוי עץ לדלתות.
בקופסא קטנה היו סגרים קובניים משובחים שהפיצו ריח מעניין
ולמרות זאת הבטחתי לעצמי להישאר בויינסטון.
הוא הפעיל את הרדיו על ג'אז והתחיל לזמזם את המנגינה, כבר
מאוחר מידי לומר לו שאני שונאת ג'אז.
הגענו למלון. זה היה הילטון מפואר ואני כבר ממש התחלתי להרגיש
כמו ג'וליה רוברטס ב"אישה יפה" הסרט היחיד שאהבתי על נשים
יפות.
עלינו לחדר שכמובן, היה פנטאוהז מפואר בקומה שש עם שמפניה וכל
הפינוקים.
"אין לך משפחה?" העזתי לשאול.
"יש כאן אח, אבאמא, יש אבל אני לא מהמטרידים יש לי כסף והוא
נועד לבזבוז,זה המוטו שלי."
הוא הוריד את הג'קט והתנצל שהוא חייב ללכת להתרחץ.
"תרגישי בבית, עד כמה שאפשר להרגיש ככה בבית מלון."
הוא נכנס ואני לא התאפקתי והתחלתי לחטט לו. בספרייה היו המון
דוחות, תיקי תביעות, פקסים, בקיצור איש עסקים אמיתי. בין כל
הבאלגן מצאתי תמונה שלו מחובק עם גבר נוסף שנראה נשי למדי.
בטח פורים... חשבתי, הוא נראה סטרייט כמו סרגל. שתיתי
מהשמפניה, אכלתי מהשוקולד והרגשתי כמו ילדה קטנה.
הוא יצא רטוב, שרירי וסקסי מתמיד. חשבתי שעוד רגע אבלה את
שארית חיי בכלא על אונס.
"היי מקווה שלא השתעממת."
"אני?! מה פתאום אפילו לא לדקה. תגיד מי זה הבחור בתמונה על
הספרייה?" לא יכולתי להתאפק (שוב).
"אה..זה חבר שלי בן אני כ"כ מתגעגע אליו אבל הוא לא יכל לבוא
הייתה לו קולקציה ממש חשובה להשיק."
"אההה.... חבר.. זאת... זאת... אומרת... בבבןןןן... זוג...
כלומר... כאילו... אתה... גיי?!
הממ..בכל רמ"ח אבריי, למעשה אם כבר הגענו לזה אז יש לי ידידה
ממש חמודה, אמילי והיא פשוט תמות על המראה שלך."
שאני אמות, שאני אמות, שאני אמות עכשיו בבקשה אלוהים תעשה
ג'סטה, אמרתי לעצמי בלב. הוא חושב שאני לסבית!!! הוא לא נמשך
אליי הוא רוצה לסדר אותי לידידה שלו!!! רציתי לבכות, יותר מזה,
רציתי למות.
"אה...לא אני בטוחה שמחר עיריתי תחזור ונשלים בטוחה,אני אוהבת
רק אותה" אמרתי. והתפלאתי על עצמי, איפה למדתי לשקר ככה טוב.
"אהה...ואני חשבתי..טוב נו..יש לך את המספר שלי אז תשמרי קשר
אה..?"
"כן,כן באח שאני אשמור,אבל עכשיו אני חייבת לזוז הדד ליין אתה
יודע"
אז יצאתי משם, כבר במעלית קבעתי לעצמי 3 כללי ברזל:
1. לא ללכת יותר לבית קפה של הסינמטק הוא הומו-לסבי.
2. לא לשתות יותר וויסקי (גם הטעם לא משהו).
3. ולמצוא חבר (זו שאיפה נואשת).
זהו זה... עבר כבר חודש מהסיפור. חבר עדיין אין לי, עירית לא
ממש מדברת איתי, אבל לפחות פעם אחת אני לא עוברת ת'דד לין.
3. למצוא חבר