זהו מונולוג שחיברתי להתחלה שמובא גם לסוף... אך ישנם שינויים
קטנים... כמו כן נא לראות את הערת הבימוי בסוף תוכלו לראות
שהילד מת בהתחלה אך לא בסוף...

"כאב, כאב, כאב, אני שונא שיש כאב... אבל (בתהייה...) כאב הוא
משהו שאומר שאתה חי לא? ועם לא כאב בחייך אתה משוגע... אבל עד
כמה?
עד כמה כאב יכול בנאדם לסבול? (פאוזה).
די די די! לא רוצה את זה יותר! אני, אני כן! כן רוצה לחיות
בעולם שכולו משוגעים, החליקו על השכל, לא יודעים מה הם
אומרים,
אבל יותר. יותר מהכל אין שום כאב נפשי, רק בעיה נפשית, על זה
שלא רוצים לראות לנגוע או לחוש בכאב (צועק).
מספיק! בבקשה, אני קם בבוקר עם כאב והולך לישון עם הכאב, זה כה
מוחשי, כה אמיתי, כה מדכא ואני לא רוצה את זה יותר!
ופה רבותיי זה הגיע לסיום הלא כן?
אני מת, הכאב שלי מת, ואתם הולכים הביתה ואז?
אתם יושבים בבית וחושבים למה?
ואת האמת שלפעמים אני אינני יודע. החיים זה לא קיר שכדאי
להתנגש בו אלא דלת שאנו צריכים למצוא... ולפתוח אותה...
ועם איננו רוצים לפתוח אותה, אז בסופו של דבר היא תפתח לבד...
אז מה בחרתי? (מסתכל על האקדח שעל השולחן) אני עוד לא יודע,
אבל בסיום רבותיי זה יהיה משהו גראנדיוזי.
משהו שאף אחד לא יפספס... אבל... זה ישכח... הכל תמיד נגמר
ומתחיל באותה הנקודה - כשאני עוצר אתם ממשיכים,הם ממשיכים
וכשאתם, וכשהם יעצרו מטבעי יהיה להמשיך...
אני, אני נונקונפרומיסטי בשיטותיי... כן (מגחך) כנראה שכן..."
(תופס במהירות את האקדח שעל השולחן, חושך על הבמה שומעים
ירייה. ספוט. ילד א' שוכב על הריצפה מת)