קולו מתעלה מפעם לפעם. כל רגע שעובר, הוא מרגיש יותר את מיתרי
גרונו מתחזקים ומשתפרים. עם הזמן הוא כבר נעשה פייטן, זמר
ומשורר. מדהים את כולם במשך הזמן, עם התבגרותו. האהבה לשירה
ולפיוטים בוערת בו כאש החמה. הוא פיתח אובססיה לשירה. כשהוא
מתחיל, הכל נמס סביבו. מן החי המדבר ועד הדומם השותק. הקירות
נצבעים בצלילי המנגינה, הרהיטים מתייפים והופכים לרהיטי ארמונו
של מלך. קולו שורף את הרוע מסביבו. כל הצרות נשכחות כלא-היו.
הוא מאושר יותר מכל אדם בעולם. ואז הוא עוצר, נח לרגע קטן ושוב
ממשיך. עובר ממקאם למקאם. בהתחלה זה עג'אם. אח"כ זה נהוואנד.
עושה סוויטצ' לביאת ומשם לכורד. ולקראת הסיום, המקאם הערב
עליו, הלא הוא חיג'אז. וביניהם הוא מסגנן את המעברים בפתיחות
יפהפיות. מרענן את קולו משבת לשבת. ובערב שבת המלכה, כאשר הוא
עולה לתיבה, ליבות הקהל נמסים, מתמוגגים מרוב נחת. המלאכים
עוצמים עיניהם ופוסקים ממלאכתם בשעת הקדיש. כל פמליה של מעלה
מרכינים אזניהם כדי להקשיב לשירתו. ואז הם נזכרים בימי קדם.
חוזרים לרגעים הענוגים על שפת הים. לרגעים המדהימים שבהם נפתחו
שבעה רקיעים משמי מרום, ונתגלתה השכינה. הם מקשיבים בלהט וברטט
לשירתו המקסימה.
הם נזכרים בשירת משה וישראל, שירת הים.