בעולם של בוריס הכל היה גדול. האגרטל היו גדול, אפילו הפרחים;
הפטיש היה גדול, השלט היה גדול, הטלפון הסלולרי היה גדול, כדור
הטניס היה גדול, העיפרון היה גדול, הצמיד היה גדול, ובעצם - מה
לא. ה-כ-ל היה גדול לאותו יצור מסכן שנקרא בוריס.

אף אדם לא ממש אהד את בוריס. למען האמת, אף אדם אפילו לא חבב
אותו. בוריס היה - עד כמה שלא נעים לנקוב במילה הזו - מכוער.
העיניים הגדולות שלו, השפתיים המעוותות: כל אלה לא תרמו ממש
לסטטוס המנודה שלו. בוריס היה כהה עור, מה שהוסיף, כנראה,
לזלזול כלפיו מצד אנשים לא נאורים במיוחד. אפשר להגיד שאת
בוריס "לא ראו ממטר", כנראה שתרתי משמע. הוא היה קטן מימדים.
גם קרחת בשלבים מתקדמים הייתה לו. בוריס היה יוצא דופן במלא
מובן המילה.

בד"כ אנשים הנמצאים בשולי החברה מתאפיינים בהזנחה עצמית
וסירחון מורגש ביותר. לא כך היה בוריס יקירנו. בוריס דאג לשמור
על חזותו, אף על שהיה, כאמור, בשולי החברה. הוא דאג להיות נקי
ומצוחצח. אנשים לא ממש התייחסו לעובדה הזו, כי היו רגילים
לראות יצורים כמוהו נוברים בפסולת ובשאריות מזון. ובכן, בוריס
נבר גם הוא בפסולת ובשאריות מזון, ונמשך במיוחד לדברי מתיקה.
הוא נהג להסתובב ליד מאפיות, שווקים וחנויות ממתקים ולחפש את
הדברים שהכי אהב: מרשמלו, שבבי שוקולד ואפרסקים. בתקופות שלא
מצא דברי מתיקה מהסוג שאהב, הסתפק בוריס גם במזון אחר. הוא
חיפש לחם, פורר אותו לפירורים - ואכל. הוא פורר את הלחם מהסיבה
שכך נחסך לו מקום, וזה אפשר לו לשמור יותר לחם בארון.
בוריס היה חסכן. לא קמצן, פשוט חסכן. הוא שמר מזון לארוחות
עתידיות שידע שלא יהיה באפשרותו להשיג מזון אחר. בנוסף
לחסכנותו, בוריס היה פעלתן. הוא לא נתן לאחרים לעשות בשבילו את
העבודה. בוריס לא אהב עצלנים. המוטו שלו היה "לך אל הנמלה,
עצל!".

בוריס גר בבית משותף עם חבריו. הם בנו את הבית לבד. כיום,
החברים כבר אינם - נמחצו למוות ע"י "עב"מ שנפל מהשמיים",
לדבריו. בנוסף למראה החיצוני שלו, גם הסיפורים הספק אמיתיים -
ספק בדיוניים שלו לגבי אותו עב"מ גרמו לאנשים לא להתייחס אליו
ברצינות. חשבו שהוא משוגע ותמהוני.

מה עוד אפשר לכתוב על בוריס...? הוא היה מאוד נאמן. לפני הרבה
שנים הייתה לו חברה שאליה, לפי השמועות, התנהג כמו אל מלכה.
מלכה! הוא האכיל אותה, ניקה אותה, דאג שלא יהיה לה חם בקיץ וקר
בחורף, ושמר עליה מכל משמר. נשמע קצת כמו רובוט, לא?

יום עצוב אחד גם בוריס נידון למוות כמו חבריו. גם על בוריס נחת
אותו "עב"מ". רק שהפעם אותו עב"מ היה אכזרי במיוחד. הנחיתה
הפתאומית הראשונה הייתה במרחק של ממש כמה סנטימטרים ממנו,
הנחיתה השנייה מהצד השני, השלישית מלפנים (שוב, כמה סנטימטרים
בודדים מגופו העדין של בוריס), וכן הלאה. בוריס לא ידע איך
מתנהגים בכזה מצב והחל להתרוצץ ימינה ושמאלה, קדימה ואחורה -
הכל, רק להתחמק מאותו יצור נוראי שרוצה כל כך להשמידו! אבל
המוות לא פסח עליו. אותו עב"מ מפחיד נחת בבת אחת על גבו, מחץ
אותו והרגו!

בכניסה לשמיים הוא שאל את אלוהים בבכי: "אלוהים!", מרר, "מה
עשיתי שהגיע לי למות מוות כה אכזרי?". אלוהים, בהבעה חתומה,
השיב: "בוריס. אינני אחראי למעשי קונדס של פעוטות. אני מאוד
מצטער שזהו גורלך ונגזרה עליך מיתה נוראית שכזו. בטוחני שכעת
תשכון נשמתך במנוחת עולמים בגן עדן, ושם תמצא את מקומך". כדי
לנחם את בוריס, הוסיף אלוהים: "הריני מבטיח שגופתך לעולם לא
תיעלם מאותו כביש ראשי ברחוב אלנבי, ואף מכונית לא תוכל לפגום
בה ולדרוס אותה". כאילו בייאוש -  נאנח בוריס, השפיל מבטו שהיה
נעוץ כל אותו הזמן באלוהים במן מבט של רחמים, מחה דמעה, סינן
"תודה" והלך לדרכו.

לפני הכניסה למעליות בדרך לגן עדן היה תלוי שלט גדול שעליו היה
כתוב: "מחלקת בני אדם - קומה 1", "מחלקת בעלי חיים - קומה 2",
"משרדים - קומה 3". הוא נכנס למעלית ולחץ על הכפתור שעליו היה
כתוב "2". לא חלפו יותר מכמה שניות ספורות ודלת המעלית נפתחה
לרווחה. בוריס יצא מהמעלית נבוך וחושש, פנה לפקידת הקבלה ושאל:
"אממ... סליחה...? איך מגיעים לאגף החרקים...?". פקידת הקבלה
המנוסה לא היססה לענות. היא הצביעה עם ידה השמאלית לעבר מסדרון
ארוך: "שם". הפקידה הציצה לעבר בוריס, חשבה שניה או שתיים
ואמרה במהירות: "סוף המסדרון ימינה, דלת 529". "תהנה", הוסיפה
כדרך הרגל. בוריס המבולבל סינן מילת תודה, והלך מדוכא לעבר חדר
529.

כאשר הגיע, הסתכל על הדלת שהייתה קטנה מאוד יחסית לדלתות
האחרות.  על הדלת היה שלט קטנטן: "ברוכים הבאים לחדר 529.
הכניסה לנמלים בלבד".