אווה, את עומדת לי בגרון כמו דמעות של קש. איפה להתיישב, בין
הדלת לתנור. שיעולך חרב, מוציא סיגריות מהפה כמו ארנבים
מהכובע. עוד יהיו הרבה אחר-כך, תעזבי את הקופסא לרגע. השעון
שלך לא עובד. תעני לי אווה. על הרצפה, הכסא ממילא שבור.
אני מצטער. לא איבדתי אותך. דמעותייך מסלפות את האמת, הן
צורבות כמו שיעור. בחורים, הן צורבות בחורים. מה זה יעזור, כבר
היינו שם, זה לא יעזור. לכי תזדייני טוב. את הולכת, אז תלכי.
הוא מגיע רק בשש ועשרים. שוב המתנדבת. הייתי איתה, אבל מה זה
קשור.
שעות, וזה עוד לא פתור. זה לא ייפתר, את יודעת שלא. אנחנו
מהודקים זה לזו. את סתם קמה, עוד מוקדם. אני יודע שאין לך לאן
ללכת. חכי, נדבר. אז פשוט תלכי בלי לחשוב על זה, בלי כיעור.
לדרך אני אכתוב לך שיר. משתי פינות באנו, אל שתי פינות נשוב.
היום יביא לילה, הירח יעלה, מלא ואהוב. גאות תמשוך אותנו למקום
עזוב. נפגש נתאהב, תתמלאי מכל טוב. לא, אני לא רעב. הכלבו
סגור.
הנה חביתה. זיתים. גבינה. תאכלי. השפתיים שלך קפואות וקרות.
תזיזי אותן ותאכלי. זה לא יום כיפור. היום כבר עולה. החביתה
מוכנה. כן, אני אכין מתי שתרצי, רק תבקשי. אבל את עוד כאן, אני
כאן. אין לך מה לדאוג. הנה גם אני אוכל. הדמעות ממליחות את
הלחם. תפסיקי. לא אני לא ברווז, אני לא אוהב אותו רטוב. טוב
אני ברווז. אם את אומרת, זה סתם דיבור.
אינך יכולה ללכת. גם אם תרצי. אינך יכולה. כן אני אוהב, אל
תלכי. כן אני שונא. תלכי! איזה סיפור. היינו ילדים אז, זה לא
הוגן. אל תגידי שאני אלים, את יודעת שאני אוהב. אין לי תיאור.
את חובטת בי, תתעוררי. האוטובוס של שש ועשרים, עוד מעט. את לא
באיחור.
הלילה הזה כבר נמשך לעד. הוא לא יכול להמשך עוד. יש לו סוף.
למה את מקיאה, את צריכה צינתור. האוטובוס של שש ועשרים. הוא
יקח אותך מכאן, אחר-כך תשובי בתנועה מעגלית. מה את צובעת פנים,
אין מלחמה. לא, אני לא רוצה לראות אותך. אני גם לא רוצה לראות
אותי. מה לא בסדר? מה לא ברור? אנחנו שני קטבים. פשוט תלכי.
אני לא רוצה עכשיו, ואל תבכי. תראי אותך, האיפור.
אוקיי, אבל זריז, האוטובוס עוד מעט פה. תורידי תחתונים. תזוזי
קצת, את רטובה, הוא בפנים. תפסיקי לבכות, תתמקדי בפירפור.
אלוהים. האוטובוס של שש ועשרים. אני שומע אותו. הוא עובר בעמק
יבנאל, והכל שם ירוק. הכלורופיל ישטוף אותך, ואת תהיי כמו
חדשה. אני גומר, אני גומר. איזה טיהור. האוטובוס עובר, לא הכול
גמור. |