יום לפני יום העצמאות חל יום הזיכרון.
קצת קשה בבת אחת להתנתק מכל ההרגשות ולשמוח פתאום.

באותו יום שהטלוויזיה מראה נון-סטופ שידורים על חיילים שנהרגו
במלחמות,
באותו יום שיש צפירה של שתי דקות,
ותמיד, אבל תמיד מאז שאני ילד, עולות לי דמעות בזמן הצפירה.
למרות שאני לא מכיר אף אחד שנהרג בקרבות (תודה לאל) ולמרות
שאני והצבא לא ממש מסתדרים.
באותו יום יש גם זיקוקים ובאותו יום גם יוצאים למסיבות (הכי
טובות כל השנה).
ויום למחרת כל המדינה עושה על האש. שורפים את העבר כנראה.
קצת קשה לעשות את ההתנתקות הזאת, אבל זה רק מסמל את המצב.
שבמדינה כמו שלנו השמחה תמיד מהולה בעצב.
ולהפך.
במדינה כמו שלנו אי אפשר להיות עצובים יותר מידי זמן. אחרת
נהיה עצובים תמיד.
השבוע ידידה שלי נפגעה קשה בתאונת דרכים.
היא חשובה לי מאד (אפילו יש פה יצירה אחת שנכתבה בגללה).
היא עדיין שוכבת מחוסרת הכרה בבית חולים.
חבר שלה הוא חבר טוב שלי. הוא יושב לצידה מהרגע שהיא הגיעה
לבית חולים עד היום. לא הלך הביתה. לא עזב את הבית חולים. הוא
אוהב אותה בצורה שלא תאמן, לא מגיע לו ולמשפחה שלה כאב כזה.
רגע אחד, שניה אחת, משנה עתיד של משפחות שלמות. וזה קורה
לכולם.
כשאני יושב בבית חולים בשביל לחזק את המשפחה ואת חבר שלי, אני
רואה את כל האנשים הנכים והמסכנים שנמצאים שם. חלק בלי רגל או
יד. חלק מחוברים למכשירים שנותנים להם חיים. חלק יהיו מחוברים
כל החיים. חלק לא יקומו יותר. לכולם יש משפחות. אנשים שמכירים
אותם ואוהבים אותם.
בשביל אחרים הם רק מספר. או מודעה בעיתון.
אחוזי תאונות הדרכים בארץ הם מהגבוהים בעולם. זה לא נקלט עד
שמישהו שמכירים עושה תאונה.
ושלא נדבר על פיגועים.
תמיד שומעים על זה בטלוויזיה וקוראים בעיתון אבל לא מייחסים
לזה חשיבות.
כי זה קורה המון.
כמעט כל יום יש איזשהי תאונת דרכים עם הרבה הרוגים, איזה פיגוע
ירי ברצועת עזה שנרצחת בו משפחה שלמה, פיצוץ באוטובוס או
בקניון. חייל שנהרג בהיתקלות.
אבל זה לא מורגש. לפחות לרוב האנשים שיושבים בבית.
זה סתם מודעה בעיתון או בטלוויזיה, עד שזה מגיע אלינו הביתה.
אבל אי אפשר להיות עצובים על כל פיגוע או תאונה.
אחרת לא נפסיק. עד שזה מגיע אלינו.

באותו סוף של השבוע של התאונה יצאנו למסיבה.
אני לא חושב שאם היינו נשארים בבית היה משנה משהו למצבה.
בטוח שלא.
למרות שהרגשתי קצת רע שיצאנו, כי חבר שלי מחכה בבית החולים ליד

חברה שלו, שהיא חסרת הכרה ולאף אחד אין מושג איך היא תהיה שהיא
תתאושש.
אבל הוא מחכה. הוא אוהב אותה בטירוף.
אי אפשר להישאר עצובים תמיד, למרות שקשה לעשות את ההתנתקות
ולשמוח.
אבל חייבים להמשיך. עד שזה קורה למישהו שמכירים.

באותו שבוע שמכבי תל אביב לוקחת את גביע אירופה בצורה חלומית,
הקבוצה שלי, מכבי נתניה, יורדת כנראה ליגה.
באותו יום של יום עצמאות המדינה ושל הזיקוקים ידידה שלי עשתה
תאונה.
באותו יום זיכרון לחללי צה"ל והצפירה, מיליוני אנשים חוגגים
בערב בכל הארץ עצמאות.
ועוד אלפי משפחות שמנסות להתאושש מאסון, כלשהו. לא חסרים
אסונות.
אולי הן לא יצליחו לעולם.

באותו יום שלמישהו נולד תינוק, או שלאיזה ילד יש בר מצווה, או
שזוג אוהבים מתחתן, יש פיגוע ירי ברצועת עזה. יש תאונת דרכים.
יש חייל שנהרג בהיתקלות. ככה זה במציאות שלנו.
שמחה מהולה בעצב. ולהפך.