יום שני בשבוע 14/10/02. המסע בפולין הקרה ממשיך, אתמול בשעה
הזו התהלכתי בשבילים הבוציים של מחנות ההשמדה אושוויץ
ובירקנאו, והיום נוסעים ללובלין.

הדרך ארוכה ואני וחברי מנצלים את זמן הנסיעה למנוחה קלה. עצירה
בשולי הדרך, הליכה קצרה והנה אנחנו ניצבים בתוך יער, יער
זביליטובסקה גורה.

מוקפים בחורש טבעי וסבוך של עצים, בתוך שקט פסטורלי ששמור
ליערות כאלו, וכל זאת המקום הזה שונה. ביער הזה שנראה יפה ממבט
ראשון אנו ניצבים מול קברות אחים של 800 ילדים, ומתקשים להבין
כיצד השקט שאנו חווים, הופר בצרורות ירי קטלניים שגדעו את
חייהם של מאות ילדים תמימים.

לא יכולתי עוד לומר שהמקום הזה יפה, מצאתי את עצמי שם מתהלך
ולא תופס עד כמה העולם יכול להיות אכזרי. ראיתי את חבריי
מנגבים דמעות מעיניהם ומתאספים מסביבי עם שאר המשלחות, כדי
להנחיל לי רגעים בלתי נשכחים.

את עשר הדקות שיבואו לא אשכח עוד שנים רבות.
הן מתחילות בשירת התקווה, ההמנון הלאומי שלנו, אחד מסמליו של
העם היהודי. שרנו חזק, רצינו לפתוח את שערי השמיים במילים
"להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים", ואני בטוח
שהצלחנו.
והנה שוב מופרת דממת היער כדי לסיים את עשר הדקות הללו עבורי,
שישים שנים אחרי התופת שוב דממת היער חדלה מלהתקיים, אך באלף
אלפי הבדלים.
מאה בחורים צועקים "עם ישראל חי". שלוש פעמים עלתה הצעקה
לשמים  ששעריהם נפתחו עתה ללא ספק.

אספתי את חברי והתחלתי לצעוק יחד עם השאר.
את הקור העז וחודר העצמות ששרר באותו יום החליפה חמימות
פנימית, שמקורה בגאווה להיות שייך לעם ישראל, לעם היהודי.    
  אני וחבריי הרגשנו חיים ונשבענו לחיות, לחיות כדי לזכור ולא
לשכוח. נשבענו לקיים את המשפט שצעקנו לשמיים, המשפט שקרע את
הדממה באותם רגעים והמיר את העצב  בגאווה מיוחדת.

למחרת אותו יום חזרתי הביתה, לארץ ישראל בה התאהבתי עד כלות.
מטען רב על ליבי ובעיקר תחושה של ניצחון. זהו ניצחון קטן שלי
על צוררי העם היהודי, אך הניצחון הקטן שלי הוא חלק מניצחון
גדול של עם גדול.


                               

את הקטע הזה אני מקדיש לאותם 800 ילדים תמימים שנרצחו בלא עוול
בכפם רק בשל יהדותם.
וממכם קוראים נכבדים אני מבקש רק לחיות, לחיות על אפם וחמתם של
כל צוררי העם היהודי בכל הזמנים, כדי שעם ישראל החי ימשיך
לחיות עד לקץ הימים.

                                    עם ישראל חי