1 בלילה,
יושב וכותב על המקלדת המרעישה... גודש בכל הצנרת ואתה מרגיש
כאילו אתה מנסה לנשום שטיח. לא כיף.
למה אתה כותב? לא ברור, איכשהו זה נראה לך הדבר הנכון לעשות.
יש לך איזו קהות במוח או איזושהי כבדות, כאילו יש לך גבס בתוך
הגולגולת ואתה מנסה לפלס את דרכך במחשבות, אבל אתה לא מצליח
ומרגיש שזה הולך ומתקשה סביבך, לא ממש מרשה לך לחשוב מחשבות
עמוקות מדי, או לתכנן יותר מפעולה אחת ברצף, רק מחשבות קצרות,
"לך לחדר", ואז שוב לעצור לחשוב, "מה אני צריך לעשות כאן?"
תתרכז, היה סיבה ששלחת את עצמך לכאן. מרגיש את כובד השקיות,
אתה נזכר, רצית להניח אותם בחדר. מרוצה מעצמך שהצלחת לחבר רצף
של יותר מפעולה אחת, אתה מניח את השקיות על הרצפה. מודע לזה
שתצטרך מתישהו לסדר את כל הבגדים שבתוכם, אתה שם לב שעוד שקית
נשארה ביד שלך, "לך למטבח" אתה שומע את עצמך חושב. מטבח, מה
בדיוק, למה, איפה. המוח שלך, כאילו מבין את מצבך הצבירתי או
אולי כאילו מדבר לילד קטן אומר: "ששש.. אל תדאג, אל תחשוב,
מחשבות רק יכאיבו לך, רק תלך למטבח ושם הכל יהיה בסדר". אתה
הולך ובום, הקול צדק שוב, עכשיו לשים את הדברים במקפיא, וזהו,
סיימת, אין לך שקיות ביד או כל רמז אחר למה שאתה צריך לעשות
עכשיו.

אתה הולך לחדר שלך אינסטנקטיבית, רק כדי לגלות שלא הייתה סיבה
ללכת לשם. אתה מחכה לקול שיגיד לך מה לעשות או לאן ללכת,
ובינתיים בוהה, מנסה לחשוב איזה מחשבה מסובכת על אח שלך
והמשפחה והחיים בכלל, דבר שמתגלה כטעות. שוב אתה מוצא את עצמך
נאבק בקורים של... לעזאזל, אתה לא מצליח להיזכר במילה הזאת...
מילה שביום-יום היית מוצא בצ'יק, בצק, זהו... זו המילה שחיפשת.
יש לך בראש את הדימוי שלך או צללית של עצמך, מוארת מאחוריה
באור כחלחל, מעין כחול של האור בקצה המנהרה, בתוך חדר מנסה
לעבור לצד השני, וכל החדר מלא קורי בצק, כאילו התפוצצה שם
איזו... שוב אתה לא ממש מצליח למצוא את המילה, אה, לא חבית,
כמו שוקת, אבל מפלסטיק, גיגית. זו המילה שחיפשת, הרבה בזבוז של
זמן על מילה כזאת, שאחרי שמצאת אותה, אתה לא בטוח שהיא הייתה
שווה את ההשקעה. בכל אופן, גיגית ענקית של בצק התפוצצה בחדר
הזה ואתה מרגיש כאילו אתה באיזו תוכנית הישרדות בטלוויזיה,
ואתה צריך להגיע לצד השני, רק שמשום מה, לא ממש דחוף לך לעבור
לצד השני או בכלל לזוז מהמקום שבו אתה נמצא. אתה מרגיש שאתה
צריך לעשות תנועות של נאבק בבצק ומנסה להיחלץ, אבל אתה בתוך
ליבך ובכלל, מרגיש שדווקא די נחמד לך להיות בבצק הזה. אז אתה
עושה את התנועות האלה של מנסה לעבור, מקווה שאף אחד לא ישים לב
שאתה לא ממש מנסה לצאת משם ודווקא די נעים לך. הבצק מחזיק אותך
באוויר ומונע ממך את הצורך המטריד של להחזיק את עצמך על
הרגליים או להגיע לאיזשהו מקום. כנראה שאם לא הגעתי למחשבה
כלשהי, אני אשרוד את החיים גם בלעדיה. שמתי לב פתאום שעברתי
מגוף שני לגוף ראשון, אין לי מושג למה זה קרה, אני בכלל חשבתי
על המקלדת שלי, וכמה שהיא קטנה, ושהידיים שלי, פרוסות לרוחבה
עם אצבעות פתוחות, יותר גדולות ממנה. אני יודע. בדקתי. למה
בדקתי, כי כאב לי בידיים ואז הסתכלתי למטה על המקלדת והיא
נראתה לי מיניאטורית...

בזמן שכתבתי את המשפט האחרון, כבר עברו לי בראש 2 מחשבות, קצב
ההקלדה שלי לא עומד בקצב המחשבות, 30 מילים לדקה, עד ל-2
מחשבות מורכבות ב-4-5 שניות. מכונה משומנת. אם ננסה לחשב את זה
ונניח שלתאר מחשבה מורכבת לוקח משהו כמו מינימום 10 מילים,
נגלה שבחיים אני לא אצליח לעמוד בקצב של להעלות את המחשבות שלי
על הכתב. אולי בגלל זה לא כתבתי עד היום. הרבה יותר קל לשפוך
את המחשבות בדיבור. אני מדבר הרבה יותר מהר משאני כותב וגם אני
לא צריך (ובעצם גם לא יכול) לחזור אחורה ולתקן שגיאות כתיב או
כתב או שגיאות בכלל. "דיסגרפיה", זה השם שחיפשתי, דיסגרפיה זה
כשהמוח שלך חושב יותר מהר ממה שהיד שלך מצליחה לרשום, ואז
כשבעצם אתה כותב את האותיות של תחילת מילה, אתה כבר חושב על
האותיות של הסוף מילה ומוציא הוראות ליד לכתוב אותה. אז
תיאורטית, הסדר של האותיות לא ייכתב נכון. קוראים לזה ליקוי
למידה למרות שאני לא יודע איך בדיוק זה קשור ללמידה, או אולי
בעצם כשאתה צריך ללמוד אתה גם צריך לרשום.

"שמירה".

עצרת לשמור את הטקסט הזה, למה?
הרגל או אולי איזה פחד מהפסקת חשמל או משהו בסגנון, שימחק את
כל המחשבות שלך שטרחת לרשום על הנייר. או אולי הרגל שנובע מפחד
כזה. לא ברור.
למה בעצם לטרוח לשמור את המחשבות האלה? 22 שנה אתה פולט מחשבות
לחלל האוויר בקצב מהיר, כך שאורך החיים הממוצע [אם ניקח את כל
המחשבות בחייך ונחלק אותם בשנים שבהם אתה חי (כן, כולל כל
השנים שאפילו לא ידעת לדבר. ממוצע זה ממוצע)] של מחשבה ממוצעת
(או יותר מממוצעת או אולי פחות מממוצעת - ממוצע זה ממוצע) הוא
פחות מדקה. ומעולם לא טרחת לשמור אותן.

קינוח אף (בכל זאת, אתה חולה)

אולי נמאס לך שכל המחשבות שלך, הטיפשיות שביניהן, או אפילו
המתחכמות שבהן, הן אלה שגרמו לאנשים לפרוץ בצחוק או אולי
להסתכל במבט מופתע, כאילו לרגע הצלחת להוציא אותם מהקו הישר
שאתה קורא לו החיים שלהם, וגרמת להם להסתכל על הדברים בצורה
קצת אחרת. קיווית גם שאחרי ההסתכלות הזאת, משהו יקרה, חייהם לא
ישובו להיות כמו שהיו, שהם יעזבו את הכל וייסעו לאנשהו לחפש את
עצמם או את משמעות היקום, וכל זה בגלל שגרמת להם לחשוב, שינית
משהו בזרימה של היקום. אבל לא. בדרך כלל הם פשוט יחזרו לחיים
האפרוריים והרגילים שלהם וימשיכו לצעוד בקו שהותווה להם
מצעירותם. אתה מסתכל על החיים שלהם ושופט אותם בקלות. חיים
אפרוריים, אני לא אחיה ככה. לחיים שלי יהיה (תהיה? יהיו? מה זה
משנה...) משמעות. אבל מה זו בעצם משמעות? ולמה שלך יותר טוב
משלהם ומה זה בעצם אפור יותר ומה זה אפור יותר... לא יודע.

"שמירה".

נזכרתי בוויכוח שהיה לי עם אחת, תמר, על השיר של פרסקי,
"מיליון דולר". אני עוצר לרגע לשמוע אותו שוב ולראות מי צדק.

"אבל אני, בן אדם אחר, אני, לא, אה... טיפוס חומרני אני, אני
אוהב לשמח לבבות של אנשים, של הבריות, {צחוק צרוד}, גבירותיי
ורבותיי, קבלו את החתן והכלה במחיאות כפיים סוערות..."
טוב, היא באמת צדקה.. בסוף הוא בחר את הקריירה שטובה לו, למרות
שבהתחלה... לא משנה. אין לי ממש כוח לנתח את השיר הזה עכשיו,
ובכלל הערפל בראש מתחיל להתפוגג (למרות שהשיר הזה ממשיך להדהד
לי בראש), כדאי לנצל את שאריות מצב הרוח הזה וללכת לישון והנה
כבר כתבתי עמוד שלם. מחר יום חדש. לילה טוב.

"שמירה".