נזרקתי ונחבטתי והמון פעמים נפלתי מכל המדרגות. לא משנה איך
ניסיתי לעלות, אפילו אם החזקתי במעקה בכל הכוח. אני יודעת שאין
מעליות וכבר מזמן הפסקתי לנסות ללחוץ על הכפתור הזה, המהבהב,
אבל איך לעזאזל מגיעים למעלה? מתי כבר אצליח לטפס בלי להתחלק
שוב ושוב? שמתי נעלי הרים, לקחתי מים לדרך. היו כמה פעמים
שהגעתי לקומה שלישית, אפילו נכנסתי לקפה, ראיתי קצת את הנוף
מהמרפסת למעלה... והופ, אני בחזרה למטה.
זה הכל בראש שלך אמרו לי פעם. או שאולי אני אמרתי לעצמי. מי
שמרגיש למעלה הוא למעלה ומי שמרגיש למטה, יכול לעמוד על פסגת
האוורסט ועדיין להרגיש קטנה. "אז מה סוגרים?" שאלתי את הראש
שלי. "אפשר אולי לעשות איזה נסיון בבטחון עצמי שופע? לכולם
מותר אז למה לי לא?" והראש שלי אמר "בסדר. תנסי." ויכולתי
לשמוע את הגיחוכים שלו. שומעת אותו אומר לעצמי בלחש, "מה, באמת
נראה לך שזה כל-כך פשוט? "
וניסיתי לחשוב מה יקרה אם יגידו לי שנשאר לי שבוע לחיות. אז
בטח הכל יראה לי נורא פשוט. פתאום אשיג כל מה שארצה ואהיה הכי
מקסימה בעולם. אקפץ לי במדרגות ללא הפרעה, למעלה ולמטה. אולי
אפילו אצליח להכנס למעלית הזו סוף סוף.
ובעצם, אם ישאר לי שבוע לחיות, אולי לא ארצה לעלות בכלל. זה לא
יעניין אותי. למי יש כוח לטפס למעלה בשביל קצת נוף? אפשר לראות
גם מלמטה.