אם תסתכלו עליו, ישר תגידו הנה המצחיק ההוא, "מצחיקול", זה,
המאושר תמידית ללא עוררין. הזה שבמרכז, אבל חשבתם פעם על מה
ולמה לעזאזל הוא שמח? למה ה"ליצן" כל כך מאושר מהחיים?
זה לא שהוא משוגע, וגם לא כי הוא מכור לאבקות, זה מה שהוא עושה
מעצמו. מרכיב חיוך וצחוק, מותח את הקפיץ ופורץ אל אמצע מושבת
המסכות. נכון הוא לא היחיד וגם לא האחרון, אך משהו בכל זאת
מציק, איזשהי חצי אמת דביקה שכזה, שנמרחת רק על מי שבאמת מכיר
אותו.

בן 17 וקצת מתקרב לגיוס, בעל משפחה, 2 אחים, הורים ובובת
בארבי, השאיר מאחור, לדורות הבאים, פתק נייר צהוב, שנתלש
במהירות מהמכתבה שבחדר - "יש אנשים ויש תאטרון, חלקם מפולפלים
וחלקם ללא חומרי טעם וריח, יש חכמים ויש כאלה שיודעים, אני,
סימן שאלה". לאחרונה קיבל כלי נשק נייד, מעט מחוספס ובלוי, יחד
עם רשיון לעסוק בקטילה, אמנם איטית אבל עם השנים היא תופסת
תאוצה; חבל שלא יכל להיות חלק מהסטטיסטיקה.

בגן רחוק צחיח מירוקת, נפתחו שערי שמיים. בסערה השמימה עולה
כרכרה, מעט מחוספסת ובלויה, משאירה מאחורייה מטען מלא חלקי
חילוף.

כעת המקום שומם,המרירות והבכי נאספו להם אי שם, בבית חסר צורה
במרכז העיר. שורת אבנים מכסה מילים חקוקות בסלע, "מצחיקול".
כולם אוכלים, משתה עצוב - במהרה תהיה זאת "מהומה רבה על לא
דבר".