אני שונאת אנשים שמדברים יותר ממני. מדברים ומדברים. מי נתן
להם רשות לפתוח את הפה? מי אמר שמה שיש להם להגיד הוא מעניין?
איך ככה, בלי לחשוב יותר מדי, הם מתערבים בשיחה, משנים נושא
ועוד נושא, פשוט מדברים. פשוט מוציאים את כל מה שיש להם בראש
כרגע. ואפילו דברים אינטימיים. פתאום לבוא ולהגיד: "קשה לי, אף
אחד לא אוהב אותי" ככה בלי התראה. מתי הכריזו על השיחה הזו
כאינטימית? גם לי קשה ולא רק שנראה לי שאף אחד לא אוהב אותי,
גם אני לא ממש אוהבת אותי. רציתי שנדבר על זה. רציתי אפילו
להגיד את זה לכל העולם. פשוט חיכיתי לרגע הנכון. לא ידעתי שזה
עכשיו. שאפשר פשוט לבוא ולהגיד. אז לא אמרתי. אולי זה בכל זאת
לא לגמרי הרגע שלי. אולי קודם מדברים על אנשים אחרים ורק בסוף
עליי. אולי עדיף להיות בטוחה שמישהו אוהב אותי לפני שאני אגלה
לו שנראה לי שאף אחד לא אוהב אותי, כולל אני. אז אני אשתוק.
בינתיים. אחרי שמתרגלים לחשוב ולשמור בבטן, שוכחים איך לעלות
על הגל. איך לפתוח בשיחה או להשתלב בה. מחכים לרגע הנכון,
ומחכים ומחכים, ולפעמים אפילו כבר באים להגיד משהו ואז, לפני
שהספקתי, מישהו אחר דיבר ואפילו התפרץ, עוד לא הספקתי לגמגם
יותר משלוש מילים וככה שינו את הנושא ואני חזרתי להיות לא
רלוונטית. ושוב אני עוקבת, מקשיבה בדריכות, חושבת וחושבת.
מקשיבה יותר ברצינות מאלה שהם משתתפים פעילים בשיחה. מתווכחת
איתם בראשי. מנתחת אותם. אומרת לעצמי שגם ככה ידעתי את כל מה
שהם אמרו ואני בעצם יותר חכמה מכולם ואין בכלל טעם שאפתח את
הפה ואנסה להסביר להם. כל השיחה הזו היא אידיוטית. כולם
אידיוטים. ככל שאתה מדבר יותר אתה יותר אידיוט וכל האנשים האלה
שמדברים ומדברים, במיוחד פוליטיקאים וכאלה, הם הכי דפוקים
מכולם. שיחשבו עד מחר שהם שולטים לי בחיים. שיעשו רוח. אני
יודעת את האמת ואני יודעת לעשות עוד דברים חוץ מלדבר. את
הדברים החשובים באמת. בסוף אני אראה לכולם. שתקתי ושתקתי אבל
בסוף יזכרו אותי ויעריכו אותי ויקראו את כל מה שכתבתי ויבינו
שאני הבנתי הכי הרבה דברים על המין האנושי ועל בכלל ואז ירצו
שאני אדבר כ"כ הרבה. עד אז אני כבר אדע כ"כ הרבה דברים שאוכל
לדבר בחופשיות בלי לפחד שאני טועה ואומרת שטויות. תהיה לי כבר
פרספקטיבה להכל.
אבל בינתיים זה סתם שטויות כל השיחות הללו. אם לא הייתי
מתפוצצת מבפנים כל פעם מחדש אז זה באמת לא היה מזיז לי. אם הם
רק היו יודעים כמה אנרגיה זה לוקח השתיקה הזו. אם הם רק היו
יודעים כמה אנרגיה אני משקיעה בשיחות הללו. כמה אני נמצאת שם
יותר מכולם ואפילו זוכרת על מה דיברו. הכי מעצבן אותי שיש כאלו
שככל שהם מדברים יותר ככה הם אומרים פחות. את חלקם אני אפילו
מכירה אישית. וכשאנחנו לבד אני רואה שעל הדברים החשובים באמת
אין להם אומץ לדבר. לפעמים הם אפילו לא יודעים שהם קיימים.
ככה אני עולה ויורדת, יושבת למעלה עם החכמה שלי, הרגישות,
יכולת הניתוח ולמטה מחכה לי כל הזמן הילדה הקטנה והמבולבלת,
חסרת הבטחון. שבקלות רבה מדי חושבת שהיא לא מבינה מספיק את
עומק הדיון. וכשמנסים לחפור לעומק בדברים שהם שטחיים ופשוטים
מאוד, אי אפשר להגיע רחוק. אז בינתיים אני פשוט שונאת את
האנשים שמדברים הרבה ואחרי שכולם מסיימים לשוחח אני הולכת לדבר
עם עצמי, עם הדף.