כבר הבינה הבדידות
זו לא תקופה זה החיים
היא קמה בבוקר מחייכת לעצמה במראה, כבר לא מזהה מי זאת שם
שנשקפת כדמותה?
צחצחה שיננים במהרה לעבודה
לבשה שוב את אותו מכנס
אותה חולצה
שמה חיוך מאולץ
צחקה
רצתה להתעניין
ככה
בשלום האנשים
אבל לא הרגישה צורך
אז יצאה
היא חתחה את עצמה בשירותים
רצתה להרגיש משהו
רצתה לחיות
לא היו הרבה רגעים שבהם חיה ככה בלי לחשוב ולנתח את עצמה, הכאב
צמרר אותה
היא מתגרה מכאב
חולני היא ידעה וחתכה
הפסיכולוגית אמרה את צריכה ללמוד לדבר "לכי תזדייני יא זונה"
אמרה,
להזדיין מיד חשבה וחתכה
כמה זמן לא הזדדינה
את עצמה כבר נמאס לה לענג
היא חשבה
היא רוצה זין וכוס
ושדיים ושפיך על כל הפנים
היא רוצה שיגעו בה
שירגישו אותה
"את הנשמה שלי", צעקה, "שירגישו את הנשמה שלי"
"אני רוצה לחיות, את שומעת?", זונה, היא חשבה, היא בכלל לא
מבינה
"אני רוצה למות את מבינה"
כן, אני מבינה  
חתכה שוב את עצמה
כן כן, מבינה, מה היא כבר מבינה, מה
אגרטל בתוך העין
"אני מגיעה למקום ואני לא מצליחה לדבר"
איתי את מדברת
"יופי חכמה את ממש מציאה את יודעת"
שתיקה
"כן, איתך אני מצליחה לדבר כמו עם כולם"
היא בכתה וחתכה חזק
ועוד אחד
"שיזיינו אותי חזק
שיזיינו אותי מאחורה ואני אצרח"

"אבל אף אחד לא שומע באמת
"אני מדברת והקול שיוצא ממני הוא לא שלי"

סטרה לעצמה
"לא
אני לא פסיכופטית
סכיזופרנית
אל תתני לי את המבט הזה
את שומעת
אני פשוט"
מה?
יריקה על עצמה בדמומתה
את מה?
"תשתקי זונה"
תתפסו אותי חזק ו...
מה?
תתפסו נו, אל תרפו, תקראו לי זונה
מה?
אני


אני
...


"אולי
כדאי שנסיים להיום"
אני אחזור שבוע הבא.