הכי כואב זה כשמסתכלים עלייך ככה.
שאת יודעת שאת לא יכולה לתקן את הטעות שעשית.
לא חשוב מה תגידי או תעשי את פשוט לא יכולה לתקן את זה. הם
כל-כך מאוכזבים ממך! את, הבת שלהם, הבת הטובה, טלית כולה תכלת
הולכת ו-"מורדת" בהם.
הם אומרים שמספיק עם המשחקים. מספיק עם השטויות. עברנו את השלב
הזה...

אין לי מושג אפילו למה התחלתי עם זה. אימא אומרת שהתחלתי עם זה
כדי לנסות את כוחי... בהתחלה לא האמנתי לה וחשבתי שהיא בכלל לא
יודעת על מה היא מדברת... מה היא, אישה בת 40 פלוס יודעת מה
עובר בחייה של ילדה בת 17?! על מה היא מדברת בכלל?! הזמנים של
אז זה לא היום...!

בזמן שאני כותבת אני גם מדברת עם סתו. היא יודעת יותר טוב
להתמודד עם מצבים כאלה... היא יש לה דיבור טוב עם אלוהים... הם
חברים טובים... כאלה מהגן. הלוואי וגם לי היה דיבור טוב עם
הבחור הזה שם למעלה... לעיתים אני מטילה ספק בקיומו אבל אני
חושבת שאני אנסה לפתח איתו קשר יותר טוב... קשר אישי קוראים
לזה אצלנו...

עכשיו יותר טוב. עכשיו אני מנסה. אולי האכזבה שלהם תפוג (אם יש
כזה פועל בכלל). אני מאוד מקווה שאלוהים שומע את זה או לפחות
נכנס לבמה... אולי הוא יבין את הרמז...?
















מוקדש בהמון אהבה לסתו.