איש אינו יודע בוודאות מהם מקורותיו האמיתיים של הסיפור. ישנה
סברה שנכתב עוד בימי התנ"ך או בימי בית שני, וזאת בעיקר עקב
מראהו החיצוני - מגילה מבד מתפורר ומוכתם ועליה שורות אותיות
צפופות בעברית עתיקה.
המגילה התגלגלה בכל העולם מאז חורבן בית שני, עד אשר נפלה
לידיו של נזיר ממסדר בני מריה הקדושה, מסדר שהוכחד כליל בידי
הנוצרים הקתולים הקנאים. המגילה, לעומת זאת, שרדה, אף שאיש
מבעליה לא נותר בחיים. נקשרו לה עלילות ומעשיות רבות. נאמר
עליה שכל הקורא בה סופו למות בדרך אלימה במיוחד. מה שהיה באמת
מוזר, העובדה שמאז רגע המצאה, איש מבעליה לא היה יהודי. מי
שיכל לקרוא את הסיפור, בעיקר אנשי דת וארכיאולוגים, זועזע עד
עמקי נשמתו. נאמר שמגילה זו היתה חלק אבוד מן התנ"ך, שלאחר
מחשבה אלוהים עצמו ציווה על העם היהודי להשמידו.
היתה גם אפשרות, שהעלה אותה אחד ההסטוריונים מימי הביניים,
מאריוס קורנליוס באלס, שזוהי נקמתו של העם היהודי בשאר העולם,
שגזל ממנו את ארצו ובית מקדשו. בימי האינקוויזיציה בספרד אף
בדקו סברה זו, ונתנו ליהודים לאחר עינוים באכזריות לקרוא
במגילה. הראשון ביניהם היה רב מנכבדי הקהילה. לאחר שזה סיים
לקרוא, קרע הוא את בגדיו ונפל על ברכיו. "אלוהים ישמור" המשיך
למלמל, עד שלקה בהתקף לב.
מפה ומשם התגלגלה המגילה אף לצרפת בסוף המאה ה-18. המהפכנים
שמרו עליה כאוצר במרתפיהם, אך איש מהם לא קרא בה. כלומר, עד
שמשרת סקרן שבמקרה ידע עברית פתח את תיבת הפנדורה בה היתה
שמורה מכל משמר, וסופו של המסכן היה בגיליוטינה.
עקבותיה נעלמו מאז ולא נודעו עד מלחמת העולם השניה. האדם שיועד
לקורבן הבא היה לא אחר מן האדם המקורב ביותר להיטלר עצמו, הלא
הוא אדולף אייכמן. אייכמן, ולא רבים ידעו זאת, היה חובב
ארכיאולוגיה מושבע. במרתפו היו מוסתרים חפצי אמנות עתיקים
שנשדדו מבתי יהודים,
ספרי תנ"ך ועוד אוצרות. בין הפריטים השמורים ביותר היתה
המגילה.
אייכמן, שסקרנותו לא ידעה גבול, לא התאפק וקרא בה, אי אז בשלהי
1942.
סופו של אייכמן ידוע, כמובן. בשנות ה-60 נתפס על ידי המוסד
והוצא להורג בפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל. מן הסתם,
אלוהים לא ריחם על נשמתו. האירוניה היתה שמאז המגילה שכנה בידי
ישראל, עמוק במרתפי המוסד. כלומר, עד אשר אני, ע', סוכן המוסד
שפיקח על מבצע תפיסתו של אייכמן, החלטתי לפרוש משירותי.
עד כמה שידוע לי אחרי אייכמן איש לא קרא במגילה. אני, לעומת
זאת, שמעתי אודות עלילותיה לפני שפתחתי אותה. ידעתי שעלי לקרוא
בה רק כאשר לא יהיה לי יותר מה להפסיד בחיי.
משאלתי, אם אפשר לקרוא לה כך, התגשמה כעבור 5 שנים. אשתי מתה
בתאונה ובננו היחיד נהרג ברמת הגולן. פרשתי מעבודתי וסירבתי
לשרת את המדינה יום אחד נוסף. הסתגרתי בביתי וייחלתי למוות.
ואז צפה ועלתה בזכרוני המגילה, בה נכתב הסיפור שאסור לקרוא.
בידיים רועדות פתחתי את מנעולי התיבה בה היתה נעולה המגילה. עם
זכוכית מגדלת פיענחתי אט אט את אותיות העברית בנות אלפי השנים,
ובלבי פעמה התרגשות כמוה לא חשתי מעולם. בחרדת קודש החזרתי את
המגילה למקומה.
אני יהודי. הייתכן שלא יאונה לי כל רע?
כעבור 3 חודשים, הושלמה חזרתי בתשובה. ניתקתי עצמי מזהותי
הקודמת ועברתי לחיות בשכונת מאה שערים בירושלים. כנראה אלוהים
ביקש להחזיר אליו את המגילה. אני בכל אופן, לא אשוב להיות
כשהייתי. חיי לפני המגילה נראים עתה כזיכרון רחוק. נדמה כאילו
לא הזדקנתי ביום, ועברו מאז יותר מ30 שנה. המגילה לקחה ממני את
זהותי. אינני בן תמותה. אני שומר המגילה. שומר הסיפור שאסור
לקרוא.