היא יוצאת מהמקלחת החמה. חצי שעה היא עמדה מתחת למים הזורמים,
החמים. המים זולגים, ועם כל טיפה של מים, זולגת גם דמעה מצד
העין. המים החמים מידי זורמים כמו נהר על הגוף, ושורפים אותו
טיפה. אבל לא אכפת לה. כואב לה כל כך מבפנים, אז קצת כאב מבחוץ
באמת שלא משפיע. המים ממשיכים לזרום כמו נהר על הגוף שלה.
צעקות נשמעות מחוץ לדלת. ביקשו ממנה לצאת.
אז היא יצאה.
היא נשכבת על המיטה. מקולחת, נקייה. הריח של הסבון גוף נודף
ממנה. היא אפילו מצליחה להריח את עצמה. השיער שלה בלונדיני
ארוך וחלק, רטוב, וטיפות עוד נוטפות ממנו. אבל זה לא מפריע לה.
אולי בעצם כן, אבל קצת פחות. כי היא אסוף בצמה. החדר שלה, גדול
ומרווח ככל שיהיה, מרגיש לה ככלא קטן וחנוק. היא לא יכולה
לעשות כלום מהמקום שהיא נמצאת בו. זה רחוק מידי...
הקירות הורודים מידי, שבדרך כלל מסמלים מתיקות וילדותיות,
מסמלים בשבילה את הצביעות שבחברה. היא שונאת את החדר הזה.
המחברות מפוזרות על הרצפה והשולחן בכאוס, וכן, המילה הזו לא
חזקה מידי. היא מרגישה כמו המחברות, בכאוס, כאוס נפשי. לא
יודעת מה לעשות יותר. הכל חזק ממנה. היא לא יודעת איך היא
תעזור לו, כיצד היא תגרום להם להבין?
היא עוברת להסתכל בכיוון התקרה, היא עוברת בעיניה מהכוכבים
הזוהרים - בחושך שמודבקים על הקיר, אל המכשפות המרובות שתלויות
לה על הקיר, אל הוילון הלבן שתלוי על החלון. סתם בוהה בחדר בלי
מטרה.
פתאום, מתחילה דמעה לברוח מצידה השמאלי של עין שמאל. היא
מתחילה לבכות, וחושבת. היא כל הזמן חושבת, ולא מבינה.
הוא כל-כך טוב. כל-כך מקסים. כל-כך קטן וחסר הגנה. כל-כך מתוק,
חכם, יפה ומצחיק.
אז למה הם עשו לו את זה? למה הם פגעו בו כל כך? למה אף אחד לא
היה שם כשהוא היה זקוק לו? למה היא לא הייתה שם? כמובן, איך
היא יכלה? היא במרחק ארבע ערים ועוד קצת מושבים כשהוא היה זקוק
לעזרה. עמד שם מולם, חסר אונים, ולא מבין, מה הוא עשה רע שזה
יגיע לו?
לא מגיע לו. הוא כזה ילד טוב.
אז למה ילדים נטפלים דווקא אליו?
בסך הכל הוא קצת שונה מהם.

היצירה מוקדשת למישהו ממש ממש חשוב לי, לשמש הקטנה שלי. אני
אוהבת אותך מאד.

נ"ב, אני יודעת שהיצירה ממש לא מובנת, כתבתי אותה ברגע של
כהות חושים, ברגע של כאב. הכאב נורא אישי לכן זה יצא כל-כך
מבולבל... עמכם הסליחה