הכרתי פעם מישהי שאני לא ממש זוכרת את שמה. היא הייתה מוכשרת
עם קריירה מזהירה והמון ביטחון עצמי. כולם אהבו אותה. כולם רצו
בקרבתה והיא הייתה בררנית. תמיד מוקפת באנשים אבל בעצם מאוד
בודדה. מאוד מסתורית. מעניינת. תמיד היה לה חבר תורן, מעריץ
צמוד או סתם מלא ידידים והיה קשה להגיע אליה. נראה היה שיש לה
חיים טובים: חוג חברתי רחב, מקצוע נוצץ, לוק מעודכן ותמיד
מפציעה במסיבות הכי נחשבות. תמיד קינאתי בה. למרות שהייתה
רחוקה מלהיות מושלמת, היה בה משהו שלם. שלם עם עצמו. עם כל
השמונה קילו המיותרים, השיניים העקומות, הקול הילדותי וחסר
הסקסאפיל והרגליים הקצרות, הייתה בה חינניות שקשה להסביר אותה.
תמיד בסביבתה היו צחוקים ושיגועים. כל הזמן מחייכת וכל הזמן
טוב לה. "מה כל כך טוב בעולם הזה?", אמרתי והיא חייכה. "תפסיקי
לחייך", רציתי להגיד לה, אבל היא, בכל מצב יוצאת מהתסבוכת
בהומור. ככה היא מתמודדת עם דברים.
בקיצור, סוג של בורחת סדרתית.

לקח לי כמה שנים ולמדתי להכיר אותה לעומק. טיפוס מורכב וקשה.
ככל שהעמקתי בה, גיליתי בחורה עצובה, מהורהרת ומורבידית. הבנתי
שהיא בורחת. בורחת מעצמה, מהעבר ובעיקר מהעתיד. בתוך תוכה היא
לא רצתה עתיד. בקושי התמודדה עם ההווה. אפילו רצתה למות בתקופה
מסוימת. לא הבנתי אותה. הרי רציתי להיות בדיוק כמוה. רציתי את
השנינות והחוכמה ואפילו בגדים כאלה ובכלל כל מה שיש לה ואין
לי. והיא רוצה למות! למה, לעזאזל?

כנראה, שהיא לא כזאת חכמה. היא לא הפנימה את כל הטוב שסביבה.
היא ראתה שחור למרות שלבשה ורוד, התגלגלה מצחוק, כשבפנים בכתה
ובעצם שיחקה בהצגה של עצמה בתפקיד ראשי. הבנתי שהיא שונאת את
עצמה, את הילדות שלה, את הבלונד, את השאו-אוף. בסופו של כל
יום, היא למדה להכיר את עצמה, להעריך את המעלות, לפגוש בחולשות
ובעיקר - להתמודד. היא מצאה בחורה רגישה ושברירית שעטופה באלפי
קליפות והחלה אט אט להסירן. כשהיא חייכה, זה היה מכל הלב,
כשהיא אהבה, היא נתנה הכל. כי היא למדה לאהוב אותה. היא למדה
לאהוב.

רציתי להגיד לה שהיא השתנתה. משהו בה נראה אמיתי ומגובש.
ורציתי שוב להיות כמוה.
רציתי לשאול אותה איך קוראים לה והיא שתקה.
רציתי להיות חברה שלה והבנתי שאני כמוה.
הבנתי שהתחברתי אליה ובעצם אני מכירה אותה טוב. יותר מדי טוב.
רציתי להגיד לה שאני אוהבת אותה, עם כל הטוב והרע.

הכרתי פעם מישהי ורק היום אני אוהבת אותה.
אני אוהבת אותי.