טינופת הייתה שלי והיא הייתה איתי במשך כל שעות היום.
לפעמים היא הייתה עוזבת אותי ועוברת אל מישהו אחר, אבל רק לזמן
מוגבל והיא תמיד הייתה חוזרת אליי בסופו של דבר.
היה לנו משהו מיוחד, לי ולטינופת שלי.
אני דאגתי לה והיא דאגה להיות איתי, אבל לפעמים כשטינופת הייתה
עוזבת אותי, הייתי דואגת לה והתגעגעתי להרגשה הטובה שתמיד
הייתה לי כשהיא הייתה איתי...
אבל טינופת פשוט לא הבינה אותי לפעמים. טינופת לא רצתה להיות
רק שלי, היא רצתה להיות קצת שלי אבל גם קצת של כולם.
הבנתי אותה, אחרי הכל גם אני רציתי להיות קצת של אחרים, אבל
טינופת לא הבינה שאני רוצה שהיא תהיה הרבה שלי ורק קצת של
כולם.
כמוני. כמו כולם.
טינופת עזבה אותי יום אחד ויותר לא חזרה.
חבל לי שהטינופת שהייתה שלי לא הבינה מה אני רוצה.
מאז אותו היום אני מתעגעגת לטינופת ולהרגשה הטובה שתמיד הייתה
לי כשהייתי איתה.
ביקשתי מהטינופת שהייתה שלי קצת יותר, וככה היא עזבה.
היום אני נקייה, ובמשך כל שעות היום מקווה שהטינופת שהייתה שלי
תחזור בסופו של דבר.

מרץ 2000
והמבין יבין...