[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








החיילים עמלו קשה, קשה יותר מכל אדם חי.
החיילים לא חיו בנשף.

פיצוץ.
ריח הגופות וסירחון נישאו באזור הקרב.
פיצוץ.
שקט שרר.
טוראי ג'אד לא רצה מעולם להילחם, טוראי ג'אד ביקש רק לחיות
בשקט ולעבוד כל חייו עם משפחתו, אך הגורל משך אותו אל ענני
המלחמה.

אנדרלמוסיית הקרב עיוורה אותי, לא נותנת לי לראות.
כדורי התותח התפוצצו, כולם נהרגו.
ידעתי זאת מיד, אף אדם לא שורד פיצוץ של כדורי תותח, אך מדוע
הם התפוצצו כה מוקדם?
צבאו של המצורע ניסוג אל תוך חומות העיר שוב, כך כל קרב
הסתיים.
המצורעים, כפי שקראנו להם, חזרו אל תוך חומות העיר למספר ימים,
הקרבות לא יסתיימו לעולם, רק גופות התווספו שוב ושוב בכל יום
שעובר.
סירחון שרר בכל האזור, בקושי ראיתי או נשמתי דבר בגלל העשן
הרב, הם אמרו שכדורי התותח בטוחים כשקנו אותם.
כאשר העשן התפזר הבטתי אל העיר הקרה, מדוע אנו מנסים לכבוש
אותה? בגלל אצילים חמדנים? חבריי מתו בגללם.
הבוץ כיסה את כל גופי, כמעט ולא עמדתי מכובד השריון, ידעתי
שלאחר הקרב יתווספו אליי צלקות חדשות.
הבטתי אל שדה הקרב זרוע ההרס, חיילים עייפים כבר החלו לפנות את
המתים לקבורה מהירה, ואת הפצועים אל אוהל החובשים, רובם
ימותו.
הייתה זו שגרה של קרב, לחיות, לישון, להרוג ולחיות שוב למחרת,
כאדם חדש.
הבטתי אל האזור שבו בעבר היו התותחים, שם נוצר מכתש קטן,
הגופות נזרקו אל מרחק קצר, הכרתי את האנשים שאחזו בתותחים,
לעולם לא אזכה לדבר איתם שוב, אך לא חשתי על כך דבר, היה זה כה
פשוט, דבר שהיה כה בשגרה! עד שלא חשתי עצב או זעם, אשמה או
ריקנות.
חשתי אשמה על כך שלא חשתי אשמה!
ונותר רק לקוות שמתישהו הקרב יסתיים, שמתישהו נחזור אל בתינו
ולא נצטרך להילחם יותר לעולם.
הבטתי אל עבר האוהלים, מספר אוהלים רב אך קטן יותר היה שייך
לנו, לחיילים.
השאר היו שייכים לקצינים, אך היה אוהל אחד גדול אשר היה רק של
אדם אחד, פיטר קאריסו, הגנרל של צבאנו.
הוא נהג ללכת עטוף בפרוותיו וכשחרבו לירכו בבסיס, בודק אם הכול
בסדר ורוטן לעצמו, מדי פעם הוא נלחם, הוא היה לוחם לא רע
בכלל.
יש כאלה שאמרו שהוא לורד גדול איפשהו רחוק מכאן, שהוא הלוחם
הכי טוב שאי פעם נולד, אך הפנים שלו לא היו פנים של אציל,
הפנים שלו היו פנים של אדם עייף, בדיוק כמונו, כמעט כאילו הוא
אחד משלנו.
אך הוא עדיין היה מעלינו, הוא ישן במיטה טובה יותר, הוא אכל
אוכל טוב יותר ובסך הכול זה היה נראה שבשבילו החיים בבסיס זה
מחנה קיץ לילדי אצילים, לא עבר יום שלא חשבתי לברוח, לערוק.
עריקה יכלה להשתלם, כל עוד ערקת לצד המנצח.
כי אם תפסו אותך בעת שברחת, דינך היה מוות.
לכן לא ערקתי, העדפתי למות בשדה הקרב מאשר למות פה במחנה
בתלייה.
רוחות חלפו במחנה, מעבירות אבק על פניי, מחזירות אותי אל
המציאות.
חבורה של חיילים, החברים שעוד נותרו לי, ישבו ליד מדורה כבויה
ודיברו בלחש, החלתי ללכת באיטיות אל עברם.
התיישבתי על בול עץ לידם, הם כולם היו מצולקים, מלוכלכים
ובעיקר עייפים.
"שמעתי שאנחנו הולכים מפה עוד מעט, שהחליטו לנטוש ת'קרב", אמר
פאשק, הוא היה רק בן של איכרים, מכוער וחסר כל.
"אין סיכוי! לא ישלחו אותנו מפה עד שהחומות לא יפלו!", אמר
דירק, הוא תמיד טוען שהוא רועה צאן.
"מה זה משנה? בכל מקרה נמצא את עצמנו בקרב אחר", אמרתי, לעיתים
העתיד היה חסר תקווה, ידעתי שלא יעבור הרבה זמן עד שלא יגייסו
אותי לקרב הבא והקרב הזה אפילו לא נגמר!
"הם מנצלים אותנו, אנחנו לא נצא מפה אף פעם", פאשק אמר ונגס
בחתיכת לחם עבש, הוא בטח מצא אותו על האדמה או גנב אותו.
"כולנו נמות פה, כולנו!!", דירק אמר בלחש, קולו מבשר רעות.
כולנו שתקנו.
הגנרל פיטר עבר לידנו, פניו מהורהרות.
"הכל בסדר חיילים?", הוא שאל, אך היה ברור מנימת קולו שלא היה
אכפת לו כלל.
הנהנו לעברו בחיוב והוא עבר משם.
"הוא מרגיז אותי", פאשק אמר והידק את שיניו בחוזקה.
"יש רק דבר אחד לעשות", אמר ספייק, ספייק היה הוותיק ביותר
מבינינו, חייל מבוגר שכבר צלקות רבות כיסו את גופו, הוא ישב
בשקט עד עכשיו.
"מה?", שאלנו בפה אחד.
"לערוק".


הבסתי את אבי.
עכשיו נותר לי רק להביס את אחי ואני אשאר לבד איתה.
פיטר ואמראין פשוט שואפים להרוס אותי, הם לא יכולים להיעלם!
אני רק רוצה לחיות בשקט, גם אם אצטרך לשפוך דם כדי שזה יקרה.
אני רק צריך להרוג את פיטר, או לפחות לגרום לו ללכת לכיוון
מוטעה ורחוק מכאן, אולי אז לא אצטרך להרוג את אחי.
ההחלטות כה קשות, הקרב לא נגמר ועליי להמשיך להילחם, לא אפסיד
לעולם, זה ברור משום שאיני בן תמותה, אך זה מכעיס וארוך,
המלחמה לוקחת יותר זמן מאשר ציפיתי שהיא תיקח.
עמדתי על צריח בטירת האבן, הבטתי אל עבר המחנה של פיטר.
לפחות היה לו מחנה מאורגן, יהיה לי חבל להביס את אחי בלי שום
תחרות.
אני לא אמות כאן לעולם, למרות שחלק מאנשיי כבר גוועים ברעב, אך
אנו תמיד מוצאים דרך למצוא עוד אוכל ומים, הם אינם יודעים שאני
מגיע למרחק של מיילים רבים וחוזר בלילה, בני התמותה בטירה
עלובים, אך משרתים את מטרתי, בסוף אתן להם למות, אך כרגע הם
רצויים לי.
"אדוני!", שמעתי קול מאחוריי, ג'ון וויליאמס, הקצין הראשון
שלי.
הוא היה בן האדם היעיל ביותר.
לפני שמצאתי אותו הוא היה גנב, רוצח ואנס.
אך אני הפכתי אותו ללוחם, למשרת ראוי באמת, אם אאלץ להרוג את
שאר בני התמותה, אותו לא אהרוג.
"מה ג'ון?", הסתובבתי אליו ושאלתי אותו.
הוא היה אדם גבוה וקר, לבוש שריון חזה ובגדי בד ופרווה, שיערו
היה שחור וקצר, פרוע על ראשו.
"עוד עריקים הגיעו".
שמעתי את תופי המלחמה הולמים באוזניי, ומול עיניי הופיעה
תמונה.
כך נסיים את המלחמה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
האור בא מהשמש
הסגולה
מתי שראינו את
הסוף זה באמת
התחיל...


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/5/04 13:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תום אשד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה