מוצאת את עצמי יושבת רגל שלובה ברגל שניה.
בראיון.
רק אצלו הסכמתי.
כל השאר מנסים למצוץ לי את הורידים.
מחפשים סקופ חדש.
לא באמת מתעניינים.
טוענים שזה מה שאנשים רוצים ומחפשים, אז הם מספקים את הסחורה.
הדלקתי סיגריה.
זה מפיג את המתח, ככה מספרים.
אז הדלקתי, לוקחת לריאות ומוציאה מהן לאוויר האולם.
שואל שאלה.
אני באמת שמנסה להסתכל לו כל הזמן בעיניים, שלא יראה כאילו אני
מתחמקת, אבל הזכוכית של המשקפיים שלו מפריעה לי וכל מה שאני
רואה זה את עצמי.
מבקשת ממנו שישאל שוב את השאלה (אני לא מצליחה להתרכז ולהגיד
סליחה זה מנומס יותר - ככה מחנכים).
עכשיו אני צריכה לענות תשובה חכמה ואמיתית.
שאף אחד לא יערבב במילים ושלא ישבשו משפטים.
"עשיתי את מה שעשיתי ואני לא רוצה להחזיר את הגלגל אחורה.
אתה חושב שזה כל כך פשוט לי להיות מוקד משיכה והתעניינות
מאנונימיות מוחלטת.
מעוד פרצוף ברחוב לפנים צצות בעמוד ראשון עם כותרת שמפרטת את
מס' הפעמים שאני משתינה ביום".
"תסלח לי, חשבתי שיהיה לי קל אבל זה לא. אני לא אוהבת את זה.
אני אוהבת לחיות".
רק שיתנו לי,
חופש.
הוא הבין מהר שגררתי את עצמי אליו רק כדי לגמור עם זה.
עשיתי את זה,
איכשהו. |